רע"פ 3518/15 א' מ' נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ), בעפ"ת 29803-01-15, מיום 16.3.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (כב' השופטת ר' שוורץ) (להלן: בית המשפט לתעבורה), בתת"ע 2770-08-14, מיום 10.11.2014.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3) ו-64ב(א)(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); ותקנות 39(א) ו-169(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 1.8.2014 נהג המבקש ברכב, כשהוא שיכור. עובדת שכרותו של המבקש נקבעה בהסתמך על בדיקת נשיפה שנערכה לו, בה נמצאו 450 מק"ג אלכוהול בליטר אויר נשוף.

3. בפתח הדיון שהתקיים בעניינו של המבקש בבית המשפט לתעבורה, ביום 10.9.2014, הסכימו המבקש והמשיבה לדחות את הדיון בחודשיים, על מנת שיהא בידי המבקש לשכור שירותיו של סנגור. בית המשפט לתעבורה נעתר לבקשת הצדדים, ודחה את הדיון ליום 10.11.2014. חרף האמור, המבקש לא התייצב לדיון שנדחה, כאמור, ליום 10.11.2014. משכך, ניתנה על-ידי בית המשפט לתעבורה הכרעת דין בהיעדרו של המבקש, במסגרתה הורשע המבקש בעבירות שיוחסו בכתב האישום. בגזר דין, אשר ניתן באותו מועד, החליט בית המשפט לתעבורה לפסול את רשיון הנהיגה של המבקש לשנתיים, בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית אותם ריצה המבקש. עוד השית בית המשפט לתעבורה על המבקש שלושה חודשי פסילת רשיון נהיגה על תנאי, למשך שלוש שנים; וקנס כספי, בסך 1,500 ₪, או 15 ימי מאסר תמורתו.

4. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, במסגרתה נטען, כי "נשתכח מליבו [של המבקש] כי מועד הדיון נדחה לצורך הקראה ולא לצורך הוכחות". בהמשך בקשתו, הדגיש המבקש את סיכוייו הטובים לשכנע את בית המשפט בדבר חפותו, נוכח "תהיות רבות באשר לאופן [בדיקת הינשוף]". עוד טען המבקש, כי לא הובהרו לו כהלכה, על-ידי בית המשפט לתעבורה, חובת התייצבותו לדיון הנדחה, והשלכות היעדרותו הימנו. על יסוד כל אלה, טען המבקש, כי עלול להיגרם לו עיוות דין שעלול להיגרם לו, באם יוותר פסק דינו של בית המשפט לתעבורה על כנו.

5. בהחלטה, מיום 8.12.2014, דחה בית המשפט לתעבורה את בקשתו של המבקש לבטל את פסק הדין שניתן בעניינו, בקובעו כי "טעות או אי הבנה אינם עילה מוצדקת לביטול פסק דין", וכי "אין לו [למבקש]אלא להלין על עצמו". נוסף על כך, ציין בית המשפט לתעבורה כי לא פורט, במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין, כיצד היה מתגונן המבקש מפני הנטען כלפיו בכתב האישום.

6. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בבאר שבע על החלטה זו, כמו גם על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. לאחר האזנה לטיעוני הצדדים, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בין היתר, קבע בית המשפט המחוזי, כי "העובדה [שהמבקש] שכח את התאריך, או שעורך דינו התרשל, ולא טרח לבדוק את התאריך בעצמו, אינן סיבות מוצדקות", לאי התייצבות לדיון בבית המשפט לתעבורה. מעבר לזאת, כך נקבע, לא טרח המבקש לצרף לכתב הערעור ולבקשה לביטול פסק הדין, את טיעוני ההגנה לגופו של עניין, וגם מסיבה זו לא היה מקום לבטל את פסק הדין. בית המשפט המחוזי הטעים, בהקשר זה, כי "אין אנו מצויים בשלב המענה, בו רשאי הנאשם לשמור לעצמו את טענות ההגנה שלו [...] אלא שבית המשפט בשלב זה צריך להיווכח, כי יש בפי הנאשם טענות הראויות להישמע". בית המשפט המחוזי ציין בנוסף, כי אין בעובדה, לפיה שעת ביצוע העבירה שנרשמה בדו"ח השוטרים היתה 23:30, כאשר בדיקת הינשוף בוצעה בשעה 00:55 – "כדי להרע את מצבו של [המבקש], בהינתן שלא שתה אלכוהול מאז שעוכב ועד שנבדק". משכך, הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי, כי המבקש לא הרים את הנטל הדרוש, להראות כי נגרם לו עיוות דין עקב אי-ביטולו של פסק דינו של בית המשפט לתעבורה.