רע"פ 2730-15 מימון נ' מדינת ישראל

 לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ש' בן שלמה), בעפ"א 30563-07-13, מיום 1.3.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה (כב' השופטת א' טלמור), בחע"מ 7065-04, מיום 20.3.2013.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות לפי סעיפים 145, 204 ו-208 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"א-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה), ולפי תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: תקנות התכנון והבנייה). מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי בין השנים 2003-2002, ביצע המבקש עבודות בנייה ללא היתר בגוש 8322, חלקה 245, ברחוב אח"י דקר 3 בנתניה (להלן: החלקה), כאשר עבודות אלו טעונות היתר לפי חוק התכנון והבנייה, ותקנות התכנון והבנייה. במסגרת הבנייה, הוסיף המבקש שתי קומות לבית מגורים צמוד קרקע, בשטח של 120 מ"ר כל אחת.

3. מסקירת השתלשלות האירועים וההליכים הרבים שהתנהלו בעניינו של המבקש עולה, כי בחודש יוני של שנת 2002, הגיש המבקש בקשה להיתר בנייה לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה (להלן: הבקשה הראשונה), למען יותר לו להקים בחלקה מבנה בן 3 קומות. התכנית שהוצגה בבקשה הראשונה אושרה, ביום 14.8.2002, כהקלה בתנאים, בתנאי שיבצע המבקש הריסה של קומת הקרקע הקיימת במבנה (להלן:ההריסה). חרף אישור התכנית כהקלה בתנאים, לא ניתן למבקש כל היתר בנייה. חרף זאת, בנה המבקש, בין השנים 2003-2002, מבנה בן 4 קומות בחלקה, למרות היעדרו של היתר בנייה כאמור, ובאופן החורג מהתכנית שאושרה לו במסגרת הבקשה הראשונה. במהלך שנת 2004, הגיש המבקש שתי בקשות נוספות, אשר לא אושרו. ביום 14.4.2005, הגיש המבקש בקשה לאישור 4 הקומות אותן בנה ללא היתר, לרבות קומת הקרקע שאותה התבקש להרוס (להלן: הבקשה הרביעית). לאחר מספר דיונים, החליטה הועדה המקומית לתכנון ובנייה, ביום 27.9.2006, לאשר את הבקשה הרביעית, כהקלה בתנאים, בתנאי שתבוצע ההריסה. המבקש הגיש, בחודש אפריל 2008, עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו, נגד החלטה זו של הועדה המקומית, והעתירה נדחתה על-ידי כב' השופטת מ' רובינשטיין, בעת"מ 1713/08, ביום 30.11.10. המבקש ערער על פסיקתו של בית המשפט לעניינים מינהליים לבית משפט זה, ובדיון שנערך, ביום 31.10.2012, בפני הרכב השופטים: ח' מלצר; נ' הנדל והח"מ, בעע"ם 347/11, הוחזרה הסוגייה, בהסכמת הצדדים, לועדת הערר של הועדה המקומית לתכנון ולבנייה. ביום 29.4.2013, החליטה ועדת הערר לדחות את הבקשה להיתר הבנייה.

4. ביני לביני, התנהל נגד המבקש הליך פלילי, שהוא מושא בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר נפתח עם הגשת כתב האישום, כאמור לעיל. המבקש העיד בבית המשפט לעניינים מקומיים, לאחר דחיות רבות, ביום 4.1.2010. לאחר עדותו של המבקש, החליט בית המשפט לעניינים מקומיים לזמן 6 עדי הגנה, חרף בקשתו של המבקש, לזמן להגנתו 24 עדים. ביום 4.7.2010, הגיש המבקש לבית המשפט לעניינים מקומיים, בקשה להורות על זיכויו, על יסוד הטענה שהגשת כתב האישום נגדו נעשתה בחוסר סמכות. נטען, כי כתב האישום נחתם על-ידי עו"ד שרה גת, "תוך התחזותה לנציגת היועץ המשפטי", משלא היה בידיה כתב הסמכה לשמש כתובעת מטעם היועץ המשפטי, כנדרש לפי סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בהחלטה, מיום 15.9.2011, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים בקשה זו של המבקש, בקובעו, כי:

"היעדר ההסמכה של עו"ד גת לשמש כתובעת בעת שחתמה על כתב האישום אינו מוביל בהכרח לבטלות כתב האישום, ופגם זה ניתן לריפוי בדיעבד על-ידי הגשת כתב ההסמכה מטעם היועץ המשפטי לממשלה [...]

נחה דעתי כי בנסיבות המקרה הנוכחי לא נגרם [למבקש] נזק חמור עקב העובדה שכתב ההסמכה של עו"ד גת מטעם היועץ המשפטי לממשלה ניתן רק ביום 24.3.2010, ואין כל חשש לעיוות דין עקב מצב הדברים שנוצר" (עמ' 16-14 לפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים).

          יצויין, כי המבקש לא הסתפק בכך, והגיש נגד ההחלטה עתירה לבית משפט זה. עתירתו של המבקש נדחתה על הסף, בבג"ץ 3727/12, ביום 13.5.2012. בית משפט זה (כב' השופטים: מ' נאור (כתוארה אז);ע' ארבל; ו-צ' זילברטל), קבע כי "טענות [המבקש] נדונו בהרחבה ונדחו בהחלטה מפורטת מאוד של בית המשפט לעניינים מקומיים". לא למותר לציין, כי נוכח בקשתו של המבקש לצו ביניים שימנע את המשך הדיון בתיק, שנקבע להוכחות מספר ימים לאחר מועד הגשת העתירה, ומאחר שמדובר היה "בעתירת סרק", נפסקו נגד המבקש הוצאות בסך 10,000 ₪, לטובת אוצר המדינה.

          לאחר זאת, וטרם שניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, הגיש המבקש בקשה לצירוף ראיה, כאשר אותה ראיה היא היתר בנייה שמספרו 102102, מיום 16.3.2005 (להלן: היתר מספר 102102). בתגובה לבקשתו של המבקש לצירוף הראיה, ובהתייחס להיתר מספר 102102, טענה המשיבה כי היתר זה אינו אותנטי, וכי אף הוגשה בגינו תלונה במשטרה על זיוף. בית המשפט לעניינים מקומיים התיר למבקש להגיש את הראיה החדשה.