רע"פ 2675/13 מדינת ישראל נ' רן רפאל וחנון

 השופט נ' הנדל:

1.        תיק זה נסע on the road less traveled by (כלשון המשורר האמריקאי Robert Frost בשירו "The Road Not Taken"). אף ניתן לומר, כי הוא נסע בדרך חריגה מאוד. די לומר כי עסקינן בגלגול חמישי – התקיימו שני דיונים בכל אחת מהערכאות קמא. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי נחלקו בדעתם האם יש להרשיע את המשיב בעבירה של התעללות בבעלי חיים. "ברקע", קביעת בית משפט השלום לפיה המשיב רשאי "ליהנות" מהסייג לאחריות פלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז-1977  – אי שפיות הדעת (להלן: סעיף 34ח).

           וביתר פירוט. לאחר שמיעת ראיות, הרשיע בית משפט השלום את המשיב בעבירה של עינוי, התעללות והתאכזרות לבעלי חיים לפי סעיפים 2(א) ו-17(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994. נקבע כי המשיב הלעיט אווזים במזון באמצעות מכונה המפעילה לחץ אוויר, ובכך ביצע מעשה המכונה "פיטום אווזים" לצורך ניצול כבדי האווז. טענתו העיקרית של המשיב – לפיה הוא פיתח שיטה להאכלת אווזים שאינה מהווה פיטום אסור שלהם – נדחתה, ובעקבות בקשת סנגור חדש, הורה בית משפט השלום על עריכת בדיקה פסיכיאטרית למשיב לבירור מצבו הנפשי. על פי חוות הדעת שנתקבלה, בעת ביצוע המעשים שיוחסו לו, סבל המשיב מליקוי נפשי שנטל ממנו את יכולת ההבנה של הפסול במעשיו. בית משפט השלום אימץ עמדה זו. נקבע כי עומד למשיב הסייג לאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34ח, דהיינו כי לא היה בר אחריות פלילית בעת ביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. בפסק דינו שניתן בשלב הראשון, השאיר בית משפט השלום את שתי הקביעות על כנן – העדר אחריות פלילית וקיומה של הרשעה – מבלי להתקדם לשלב גזר הדין.

2.        המשיב הגיש ערעור, בטענה כי פסק הדין שגוי מבחינה מהותית ומבחינה פרוצדוראלית. נטען כי מחוות הדעת הפסיכיאטרית עלה שהמשיב אינו כשיר לעמוד לדין לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: סעיף 170), וכן לא היה כשיר בזמן המעשים לפי סעיף 34ח. על פי קו זה, יש לבטל את הרשעתו. לגופם של דברים, נטען כי השיטה בה נהג המשיב להאכלת האווזים אינה השיטה שנאסרה בפסיקה – ולכן יש לזכותו. מנגד, טענה המדינה כי משעה שסויגה אחריותו הפלילית של המשיב מכוח סעיף 34ח, הרי שיש לבטל את הרשעתו ולהפסיק את ניהול ההליכים נגדו.

           בית המשפט המחוזי ציין כי על רקע הקביעה כי המשיב לקה בנפשו בעת ביצוע המעשה, שומה היה על בית משפט השלום לבטל את הרשעתו – דבר שלא עשה. ואולם, "מאחר והמערער זונח את הסייג הפוטר אותו מאחריות פלילית ועומד על זכותו הדיונית לברר את אשמתו, הרי שנותר לבחון על בסיס הראיות שהונחו בפני בימ"ש קמא האם אכן הוכח שהמערער ביצע את העבירה, ללא קשר למצבו הנפשי". לעמדת בית המשפט המחוזי, ההכרעה של בית משפט השלום לא התייחסה לכל הראיות הנדרשות. אי לכך, הערעור התקבל, במובן זה שהתיק הוחזר לבית משפט השלום על מנת לבחון את חוות הדעת, עדויות המומחים ועדויות נוספות שהובאו בפניו, ביחס לשיטת המשיב להאכלת האווזים והאם היא מהווה התעללות אסורה.

           בית משפט השלום חזר על קביעותיו, לפיהן ביצע המשיב את המעשה האסור של התעללות באווזים. הוגש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי לגופם של דברים, דהיינו בשאלה האם המעשים שביצע המשיב עולים כדי עבירה פלילית. הערעור התקבל, והמשיב זוכה מחמת הספק. אך, לצד זאת, מצא בית המשפט המחוזי לסיים את פסק הדין בלשון זו: "אין בזיכוי זה כדי להכשיר את שיטת פיטום האווזים נושא הערעור שכן הוא מבוסס על כך שהמשיבה לא הציגה בפני בימ"ש קמא ראיות מספיקות, מעבר לספק סביר...".

           המדינה הגישה בקשה למתן רשות ערעור, היא הבקשה שבפנינו, במסגרתה מבוקש לקבוע כי שיטת המשיב להאכלת האווזים מהווה עבירה. בתשובה, ביקש הסנגור שלא לבטל את הזיכוי, וטען כי יש לברר את אשמת מרשו – ללא קשר לסוגיית מצבו הנפשי, הן ביחס לכשירותו לעמוד לדין והן לעניין היותו פטור מאחריות פלילית. המשותף לעמדות שני הצדדים הוא בקשה להכריע לגופו של עניין בדבר כשרות שיטת המשיב.

3.        כידוע, המסגרת הדיונית של בקשה למתן רשות ערעור ייחודית בכך שהיא מאפשרת לבית המשפט להחליט האם לדון בעניין לגופו – אם לאו, או לדון בו באופן חלקי. נאמר כבר בפתח הדברים, כי תיק זה מדגים את שאסור לשכוח: בראש ובראשונה עומד לדין נאשם ולא עבירה. עם כל חשיבותן של טענות משפטיות או עובדתיות ביחס לביצוע העבירה ולמהותה, הרי שמעל לסוגיה זו ניצב אדם – הוא הנאשם. עוד נראה, כי ההרכבים הקודמים לא דייקו דיים בסוגיות הקשורות למצבו הנפשי של המשיב, וזאת אף ביחס לעבירה גופה.

           תיאור זה של השתלשלות האירועים בא לא בכדי. הוא נועד, ככל שניתן, למנוע את האפשרות להישנות מצבים מעין אלה, וכן להסביר מדוע בסיומו של דבר, הייתי מציע להחליט לקבל את הבקשה באופן חלקי, תוך מיקוד בעושה ולא במעשה – דהיינו במצבו הנפשי של המשיב.

           המחוקק קבע שני מסלולים עיקריים שבכוחם להביא לסיום המשפט על סמך מחלת נפש של הנאשם: