רע"פ 2450/15 י.א. נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים: י' אלון – נשיא; י' צלקובניק; ו-י' עדן), בעפ"ג 3300-02-14, מיום 19.2.2015, בגדרו התקבל בחלקו ערעורה של המבקשת על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ג' אמוראי), בת"פ 63081-10-10, מיום 23.12.2013.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקשת הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לה עבירה של תקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 381א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי ביום 6.5.2010, תקפה המבקשת מורה בבית ספר אמירים בבאר שבע (להלן: המתלוננת), על-ידי כך שמשכה בשערותיה; הפילה אותה ארצה; גררה אותה כשהיא מוטלת על הרצפה, תוך שהיא מושכת בשערותיה; בעטה בה; ועיקמה את ידה. כתוצאה ממעשיה אלה של המבקשת, נגרמו למתלוננת שטפי דם ביד ובירך; נפיחות בברך; רגישות במישוש בשכמות ובקרקפת; ונשירת שיער. יצויין, כי במועד ביצוע העבירה היתה המתלוננת מורתה של בת המבקשת.

3. ביום 6.11.2012 הורשעה המבקשת, על יסוד הודאתה, במיוחס לה בכתב האישום המתוקן.

4. בפתח גזר דינו, ציין בית משפט השלום כי "עניינו של גזר הדין באיזון הראוי בין חומרת מעשיה של [המבקשת] – תקיפה ברוטאלית של מורה בתוך שטח בית הספר, לבין נסיבותיה האישיות של[המבקשת]". לאחר זאת, התייחס בית משפט השלום בהרחבה לתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינה של המבקשת, ולתסקיר משלים לו, וציין כי עולה ממנו היסטוריית חיים קשה ומורכבת שחוותה המבקשת, הרצופה אירועים טראומטיים של אלימות; פגיעות מיניות; ניסיונות אובדניים וכיוצא בכך, וקשיים אלו מתעצמים שעה שהמבקשת מתמודדת עם דבר הנתפס, לשיטתה, כאיום על בתה. הומלץ בתסקיר, להעמיד את המבקשת בפיקוח שירות המבחן למשך שנה, ולהשית עליה מאסר על תנאי מרתיע, ופיצוי למתלוננת. בהתייחס לקביעת מתחם העונש ההולם, הדגיש בית משפט השלום כי מעשי המבקשת כוונו נגד מורה שהיא עובדת ציבור, ויש בכך משום פגיעה בתפקודו התקין של השירות הציבורי, ומשמהווה המתלוננת אשת חינוך, המדובר בפגיעה בממסד החינוכי, בתלמידים, ובערכי החינוך. בית משפט השלום ציין בנוסף, כי "המדובר באירוע מתוכנן וברוטאלי הקשור למילוי תפקידה של המתלוננת כמורה". לאור זאת, קבע בית משפט השלום כי מתחם הענישה ההולם למעשי המבקשת, נע בין 9 חודשי מאסר בפועל לבין 18 חודשי מאסר בפועל. כשיקולים לקולת עונשה של המבקשת, נתן בית משפט השלום את דעתו לנסיבותיה האישיות העולות מן התסקיר; לפגיעה האפשרית של העונש בה ובמשפחתה; ולנטילת האחריות על מעשיה. מן העבר השני, שקל בית משפט השלום לחומרת עונשה של המבקשת את עברה הפלילי, הכולל תקיפת עובד ציבור משנת 2005; ואת הפוטנציאל השיקומי הנמוך העולה מן התסקירים. משלא מצא טעם לסטות ממתחם הענישה ההולם, ולאחר שקבע, כי "האלימות שנקטה [המבקשת] כלפי [המתלוננת]חמורה ומצדיקה ענישה מרתיעה וממשית שתהלום את מעשיה ואשמה", השית בית משפט השלום על המבקשת את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 9 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל תעבור המבקשת עבירה בניגוד לסימן ח' לפרק י' לחוק העונשין; ופיצוי למתלוננת בסך 20,000 ₪.

5. המבקשת ערערה על חומרת עונשה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי שגה בית משפט השלום משלא נתן משקל ראוי להמלצת שירות המבחן לנקוט בדרכי טיפול ושיקום, להבדיל מהטלת עונש מאסר בפועל. טרם שנכנס לעובי הקורה, סקר בית המשפט המחוזי, באריכות, את האמור בתסקירים שהוגשו בעניינה של המבקשת לבית משפט השלום, וכן בשלושה תסקירים נוספים שהוגשו במסגרת הערעור (להלן: תסקירי הערעור). מתסקירי הערעור עולה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי המבקשת נמצאת על סף קריסה כלכלית, והיא "עסוקה בחוויית הישרדות במספר רב של תחומי חייה, במישור הבריאותי, הנפשי, הרגשי, הכלכלי וההורי". עוד צויין בתסקירים אלה, כי עונש המאסר שהושת על המבקשת יחשוף אותה לחברה עבריינית, דבר אשר יגרור רגרסיה במצבה ולפגיעה בסיכויי שיקומה בעתיד. לאור זאת הומלץ, כי יושת על המבקשת עונש של של"צ בהיקף של 200 שעות.

שופטי בית המשפט המחוזי נחלקו בעמדותיהם. השופט י' עדן, שהיה בדעת המיעוט, גרס, "לא בלי התלבטות", כי האינטרס השיקומי של המבקשת גובר על פני השיקול ההרתעתי, ולכן הציע להשית על המבקשת צו מבחן לשנה בצירוף של"צ, תוך ביטול רכיב המאסר לריצוי בפועל. השופט עדן ציין בפסק דינו, כי העונש שהושת על המבקשת מבוסס על שתי הנחות שגויות, אותן הניח בית משפט השלום בגזר דינו. ההנחה השגויה הראשונה נוגעת לקביעתו של בית משפט השלום, לפיה מדובר בתכנון מוקדם של המעשים מצידה של המבקשת, עובדה שלא הופיעה בכתב האישום, ולא היה מקום להנחה זו מבלי שהדבר הוכח בראיות. ההנחה השגויה השנייה, כך גרס השופט עדן, נוגעת לקיומו של ספק בדבר סיכויי שיקומה של המבקשת. לגישתו של השופט עדן, לא היה מקום לבטל באופן מוחלט את סיכויי שיקומה של המבקשת, כאשר "שיקול השיקום צריך לקבל את המקום המרכזי בענישה במקרה זה". בנוסף, הדגיש השופט עדן את נסיבות חייה הקשות של המבקשת, ואת ההשלכות "הרות הגורל" של מאסרה, עליה ועל בתה.

השופט י' צלקובניק, אליו הצטרף הנשיא י' אלון, סבר כי יש להפחית בעונשה של המבקשת, אך אין מקום לבטל כליל את עונש המאסר בפועל שהושת עליה, ולהמירו בשל"צ. השופט צלקובניק דחה את הטענה, כי מעשיה של המבקשת היו בלתי מתוכננים מראש, בציינו כי לא הוכחה כל פרובוקציה מצד המתלוננת כלפי המבקשת, כאשר אופי התקיפה, כשלעצמו, מלמד על תכנון מוקדם. השופט צלקובניק הסכים עם קביעת בית משפט השלום, כי מאז ביצוע העבירה לא הוכיחה המבקשת רצון מיוחד להשתקם, ולא עשתה מאמץ שיקומי של ממש. מבלי להתעלם מחומרת העבירה, אך בשל נסיבותיה האישיות המיוחדות של המבקשת, נקבע על-ידי שופטי הרוב כי רכיב עונש המאסר יופחת לכדי שישה חודשי מאסר בפועל, כאשר יתר רכיבי הענישה, יעמדו בעינם ללא שינוי.

ביצוע עונש המאסר עוכב על-ידי בית המשפט המחוזי עד ליום 7.6.2015.