רע"פ 2423/15 גולדנברג נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים ג' כנפי-שטייניץ, ד"ר י' מרזל, א' רומנוב) בעפ"ג 52700-10-14 מיום 3.3.2015, שבו נתקבל ערעור שהגישה המשיבה על קולת העונש שנגזר על המבקש בגדרי פסק דינו מיום 15.9.2014 של בית משפט השלום בירושלים בת"פ 33729-04-13 (כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ', סגנית נשיאה). כך, משהשית בית המשפט המחוזי על המבקש עונש מאסר בפועל של 6 חודשים תחת 45 ימי מאסר שקבע בית משפט השלום.

הרקע וההליכים הקודמים לבקשה

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לפי עובדות כתב האישום, ביום 15.4.2013 בשעה 1:30 או בסמוך לכך, התפרץ המבקש יחד עם חברו לדירת מגורים בירושלים (להלן: הדירה). במהלך ההתפרצות לדירה, עקר חברו של המבקש את הרשת מחלון הדירה בקומה הראשונה, בכוונה להיכנס יחדיו לתוך הדירה דרך הפתח שנוצר. את הרשת מסר החבר לידי המבקש שעמד בסמוך אליו. למשמע רעש מכיוון מטבח הדירה, הגיע המתלונן המתגורר בדירה למטבח, אז הבחין בדמותו של חברו של המבקש בעת שקפץ מחלון הדירה ונמלט. את הרשת שפירקו מחלון הדירה, זרקו המבקש וחברו לאחר מכן בסמוך, ב"גן האוניה" בירושלים.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום, הורה בית משפט השלום על שחרורו של המבקש למעצר בית. בית משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש על סמך הודאתו בכתב האישום המתוקן ביום 31.12.2013, והוא הופנה לשירות המבחן לקבלת תסקיר בעניינו. ביום 7.4.2014 הוגש תסקיר שירות המבחן שלפיו הומלץ להטיל על המבקש צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 220 שעות ועונש מותנה בלבד. בתסקיר יש הפניה לדו"ח שנתקבל אצל שירות המבחן על אודות המבקש מאת עובד סוציאלי מהחטיבה לקידום נוער וצעירים בעיריית ירושלים, המלווה את המבקש מזה שש שנים (להלן: החטיבה לקידום נוער). נאמר בתסקיר כי מן הדו"ח עולה כי המבקש "עבר תהליך רגשי משמעותי" ונעזר במסגרת הקשר הטיפולי בחטיבה לקידום נוער. עם זאת, צוין בתסקיר כי המבקש לקח אחריות חלקית בלבד למעשיו מושא כתב האישום. כן ציין שירות המבחן כי המבקש נטה למזער את חומרת מעשיו והוא מתקשה לקחת אחריות על התנהגותו, וכי חרף הרשעות קודמות וענישה הרתעתית שהוטלה על המבקש, לא חל שינוי של ממש בדפוסי התנהגותו וחשיבתו. עוד נאמר בתסקיר כי המבקש התנגד בכל תוקף לכל קשר טיפולי או פיקוחי עם שירות המבחן, שכן "לדבריו הוא נמצא בקשר עם עובד קידום נוער, ואינו מעוניין או זקוק לשום קשר מעבר לכך".

3. לאחר שמיעת טיעונים לעונש קבע בית משפט השלום בהחלטה מיום 1.6.2014 כי מתחם העונש ההולם לעבירת התפרצות לבית מגורים נע בין 6 חודשי מאסר ל-30 חודשי מאסר – אך לנוכח הנסיבות הקלות יחסית שבהן בוצעה העבירה; גילו הצעיר של המבקש (יליד נובמבר 1993); והעובדה כי הוא ניהל אורח חיים חיובי ללא הרשעות מן העת האחרונה – סבר בית המשפט כי העונש שראוי להשית על המבקש הוא עונש מאסר שירוצה בעבודות שירותו"למספר לא גדול של חודשים". באותה החלטה מיום 1.6.2014, הורה בית המשפט לממונה על עבודות השירות להכין חוות דעת לגבי המבקש. הממונה על עבודות השירות קבעה בחוות דעתה כי אין באפשרותה להמליץ על המבקש כמתאים לריצוי עונשו על דרך של עבודות שירות, וזאת לנוכח התנהגותו בעבודות שירות שריצה בתיק אחר. ביום 15.9.2014 הרשיע בית משפט השלום את המבקש על פי הודאתו בהכרעת דין משלימה, גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין – הפרת תנאי שחרור שנקבעו לו במסגרת מעצר בית. הרשעתו של המבקש בעבירה זו באה בעקבות צירוף כתב אישום נוסף במסגרת הטיעון לעונש, לאחר הודאת המבקש והרשעתו בעבירת ההתפרצות למקום מגורים. ואולם המשיבה הודיעה כי אינה מבקשת להחמיר בעונשו של המבקש בשל העבירה הנוספת שבה הורשע.

           בסופו של דבר, לאחר קבלת חוות דעת הממונה, ומשלא נמצא המבקש מתאים למסגרת של עבודות שירות, גזר עליו בית משפט השלום ביום 15.9.2014 עונש מאסר בפועל "לתקופה שוות ערך למאסר בעבודות שירות למספר לא גדול של חודשים" – לתקופה של 45 ימים, לריצוי מיום 2.11.2014.

4. המשיבה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים על קולת העונש. מחשש שמא יסיים המבקש לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו בטרם יישמע הערעור, הוקדם הדיון בערעור לבקשת המשיבה, ונקבע ליום 12.11.2014. אלא שהדיון בערעור נדחה פעמיים מאז, משלא התייצב המבקש לדיון ואף התברר כי הוא גם לא התייצב לעונש המאסר במועד שנקבע על ידי בית משפט השלום. משכך, נקבע מועד חדש לדיון ליום 19.1.2015, וכן נקבע מועד התייצבות חדש למאסר – 21.12.2014. גם מועד דיון זה נדחה דחייה קצרה, הפעם בשל מחלתו של אחד משופטי ההרכב, ונקבע ליום 5.2.2015.

           ביום 5.2.2015 התקיים דיון בערעור בבית המשפט המחוזי בירושלים, שאז הסתבר כי המבקש החל לרצות את עונש המאסר במועד החדש שנקבע, וכי זה מכבר השתחרר ביום 22.1.2015 לאחר ניכוי שליש מתקופת מאסרו. ביום 3.3.2015 ניתן פסק הדין בערעור שבמסגרתו התקבל ערעור המשיבה, באופן שהחמיר את העונש והעמידו על 6 חודשי מאסר בפועל חלף 45 ימי המאסר שכבר ריצה המבקש. בית המשפט המחוזי עמד בפסק הדין על חומרת עבירת ההתפרצות לבית מגורים ועל כך שהאירוע יכול היה להתפתח לאירוע חמור יותר. בפסק הדין נזקפו לחובת המבקש עברו הפלילי; ההזדמנויות הקודמות שניתנו לו לשנות מדרכיו; וכן העובדה שהעבירה מושא כתב האישום בוצעה ביום 15.4.2013, תוך כדי שהתנהל בעניינו של המבקש הליך פלילי בגין עבירה אחרת. בית המשפט התייחס גם לאמור בתסקיר שירות המבחן שלפיו המבקש לא הכיר באופן מלא בחומרת מעשיו וכי לא חל שינוי של ממש בדפוסי התנהגותו וחשיבתו. בפני בית המשפט המחוזי הונח גם מכתב מאת העובד הסוציאלי מהחטיבה לקידום נוער, שהובא גם לפני בית משפט השלום; ובהתייחסו לאמור במכתב ציין בית המשפט המחוזי כי "ניתן בהחלט לתת משקל" לאמור בחוות דעתו של העובד הסוציאלי המטפל במבקש במסגרת החטיבה לקידום נוער, שבה דווח על שינוי המתחולל בעניינו של המבקש, ועל חשש שהביע מפני שהות בסביבה עבריינית תוך אמונה עצמית ביכולת השיקום שלו. עם זאת, הפנה בית המשפט לכך ששירות המבחן הגיע לממצאים אחרים והצביע על היבטים בעייתיים בעניינו של המבקש חרף מודעותו לממצאים החיוביים שהופיעו בחוות דעת החטיבה לקידום נוער. בהתחשב בנסיבות אלו קבע בית המשפט המחוזי כי יש ליתן משקל מוגבל לרכיב השיקומי בגזירת העונש של המבקש ומשכך יש להחמיר את עונשו – שכן העונש שנגזר על המבקש בבית משפט השלום משקף סטייה ניכרת מן הענישה הראויה, שלא ניתן להשלים עמה.