רע"פ 1949/15 תקרורי נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ד' ברלינר – נשיאה; ג' קרא – סג"נ; ו-מ' סוקולוב), בעפ"ג 20223-10-14, מיום 9.2.2015, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' עוזיאל), בת"פ 5208-12-13, מיום 8.9.2014.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת אגרופן שלא למטרה כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). מכתב האישום אשר הוגש נגד המבקש, עולה כי ביום 22.6.2013, סמוך לשעה 00:46, החזיק המבקש בדלת תא הנהג שברכבו אגרופן ממתכת.

3. ביום 23.2.2014, קבע בית משפט השלום בתל אביב-יפו, בהתאם להודאתו של המבקש, כי הוא ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. טרם הרשעתו, ובהתאם להסכמת הצדדים, נשלח המבקש לקבלת תסקיר מבחן בעניינו, ובמקביל, נשלח המבקש אל הממונה על עבודות השירות, על מנת לבחון את התאמתו לריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות שירות. המשיבה הודיעה באותו מעמד, כי עמדתה תהא להטלת עונש מאסר, שירוצה בדרך של עבודות שירות, ואילו ההגנה תהא רשאית לטעון כראות עיניה.

4. מתסקיר המבחן שהוגש בעניינו של המבקש, עולה כי שירות המבחן התרשם, כי רמת הסיכון להישנות התנהגות פורעת חוק מצידו של המבקש, היא מזערית, וכי אין נזקקות להתערבות טיפולית בעניינו. אשר לשאלת הרשעתו בדין, המליץ שירות המבחן שלא להרשיע את המבקש, אלא להטיל עליו צו של"צ בהיקף של 120 שעות, וזאת נוכח החשש שהביע המבקש, כי הרשעתו בדין תחבל בתוכניותיו להמשך הלימודים ובהתפתחותו התעסוקתית.

5. בפתח פסק הדין, עמד בית משפט השלום על המבחנים המקובלים, כפי שנקבעו בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) (להלן: הלכת כתב), להימנעות מהרשעתו של נאשם שביצע עבירה, ובהתאם לך, קבע כי "בחינת עניינו של הנאשם [המבקש] הביאה אותי למסקנה כי ניתן, במקרה הנידון, להימנע מהרשעתו של הנאשם [המבקש] [...] עם זאת, לאור אופי העבירה, דומני כי יש מקום להרחיב קמעה את צו השל"צ שהוצע על-ידי שירות המבחן". לפיכך, הושת על המבקש צו של"צ בהיקף של 180 שעות, לצד התחייבות כספית, בסך של 1500 ₪, למשך שנה, להימנע מביצוע העבירה בה הודה.

6. המשיבה ערערה על פסק הדין, וביום 9.2.2015 התקבל ערעורה. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי "לצערנו, נראה כי אין מנוס מקבלת ערעור המדינה לפחות בהיבט של דרך סיום ההליך, קרי: הרשעתו של המשיב [המבקש] [...] באשר לנזק שיגרם למשיב [המבקש] לא שוכנענו כי מדובר בנזק שיכול להכתיב את התוצאה הסופית בתיק". לפיכך, הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. שאר רכיבי העונש נותרו על כנם.

הבקשה לרשות ערעור

7. בבקשה לרשות ערעור טען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי עת הרשיעו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. לטענתו, הפער בין רמת הענישה שנקבעה בערכאת הערעור, לבין זו שנקבעה בערכאת הערעור, עולה כדי עיוות דין, ומצדיקה, בנסיבות העניין, מתן רשות ערעור.