רע"פ 16/15 ב. ס נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים א' הלמן, אב"ד; י' שיטרית; ס' דבור), בע"פ 49254-06-14, מיום 30.12.2014. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת ד' פורת), בת"פ 26940-06-12, מיום 9.9.2013; וכן על גזר הדין, מיום 18.6.2014.

           בד בבד עם הגשת הבקשה לרשות ערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר לריצוי בפועל, שהושת על המבקש. בהחלטתי מיום 6.1.2015, לא ראיתי מקום לעכב את ביצוע עונש המאסר, שעה שהבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה ביום בו היה על המבקש להתייצב לריצוי עונשו.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום, ובו נטען, כי ביום 24.5.2012, בשעות היום, בכפר אום אלג'אנם, תקף המבקש את בת-זוגו, שהייתה בחודש הרביעי להריונה, בכך שמשך בשערות ראשה, ובהמשך, אחז בצווארה  ודחף אותה. המתלוננת נפלה ונגרם לה מכאוב בבטנה. למחרת, ביום 25.5.2012, לקח המבקש את המתלוננת לבית החולים, בעקבות כאבים מהם סבלה. בגין מעשים אלה, יוחסה למבקש עבירה של תקיפה סתם – בת זוג, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

           בתשובה לכתב האישום, כפר המבקש בביצוע העבירה, וטען, כי הוא לא תקף את המתלוננת; וכי הוא לא שהה  בכפר, בשעת התקיפה הנטענת, שכן הוא יצא מהכפר בשעה 06:00 בבוקר לחיפה, נהג במוניתו וחזר בסביבות 19:30 בערב (להלן: טענת האליבי). לגרסתו של המבקש, המתלוננת ביקרה בבית החולים, לשם ביצוע בדיקה בגין כאבים הקשורים להריונה, ולא בשל שום תקיפה.

3. בהכרעת דין מיום 9.9.2013, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. במסגרת הכרעת הדין, דחה בית המשפט את טענת האליבי של המבקש, בקובעו, כי מדובר בגרסה כבושה  "אשר נולדה לאחר שהנאשם עבר על חומר הראיות בחברת סנגורו ואז ניזכר להעלות את האליבי אשר בסופו של יום אינו מתיישב עם גרסתו של הנאשם". לפיכך, מצא בית המשפט להעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסת המבקש, וקבע על סמך עדותה של המתלוננת, ויתר הראיות שהובאו מטעם התביעה, לרבות עדות אביה של המתלוננת, כי המשיבה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה.

4.        ביום 18.6.2014, נגזר דינו של המבקש. בגזר הדין, עמד בית משפט השלום על חומרת העבירה בה הורשע המבקש, בזמן שהמתלוננת הייתה בהריון. לאחר מכן, קבע בית משפט השלום את מתחם הענישה, ועמד על נסיבותיו האישיות של המבקש, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר שנערך על-ידי שירות המבחן, ובתסקיר פרטי שהוגש מטעמו של המבקש. בית משפט השלום שקל לחומרה את עברו הפלילי של המבקש, בין היתר בתחום האלימות בתוך המשפחה, ואת העובדה שהעבירה בוצעה חרף היותו של המבקש נתון בצו מבחן, ומבלי שנרתע מהמאסר המותנה שהיה תלוי ועומד כנגדו. כמו כן, נתן בית משפט השלום את הדעת לכך שהמבקש לא נטל אחריות על מעשיו, ולא הביע חרטה, אף לאחר שהורשע על-ידי בית המשפט. בשים לב למכלול השיקולים, השית בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר,  מהם 8 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור כל עבירת אלימות כנגד בן משפחה; הפעלת עונש מאסר מותנה בן 18 חודשים שהוטל בת.פ. 1282-08-09, חלקו בחופף וחלקו במצטבר, כך שעונשו של המבקש עומד על 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי 6 ימי מעצרו של המבקש. נוסף על כך, הטיל בית משפט השלום על המבקש קנס בסך 3,000 ₪, או 30 ימי מאסר תמורתו.

5.        המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת. ביום 17.11.2013, ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי פסק הדין בעניינו של המבקש, במסגרתו נדחו טענותיו של המבקש, אשר הופנו נגד הכרעת הדין, ונקבע כי "הכרעת דינו של בית המשפט קמא מבוססת כולה על ממצאי מהימנות ומסקנותיו מן הראיות שהובאו בפניו...לא שוכנעתי כי עלה בידי המערער להצביע על נימוקים משכנעים להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית". אשר לגזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין כל הצדקה להתערב בעונשים שהוטלו על המבקש, שכן מדובר בעבירות אלימות חמורות, שביצע המבקש כלפי בת זוגו, עת שזו הייתה בהריון, ובזמן שהיה תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר על תנאי ממושך שלא הרתיעו.