רע"ס 8496-07-15 עירית רעננה נ' שגיא

בפניי בקשת הנאשם לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק וטענות מקדמיות אחרות.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ניהול עסק בניגוד לתנאי הרישיון, עבירה על סעיפים 4, 14(א) לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח- 1968. עפ"י עובדות כתב האישום, הנאשם מחזיק ברישיון עסק לצמיתות עבור קיוסק החל מיום 14/6/06 במתחם חטיבת ביניים "רימון" ברעננה. בביקורות שנערכו בעסק נמצא כי הנאשם מחזיק ומוכר מוצרי מאפה, תבשילים ומוצרי מזון מן החי (בשר ועוף) שהוכנו במקום וכן מחזיק ומוכר טוגנים שטוגנו במתקן עם שמן לטיגון המוצב בעסק. הנאשם אינו מחזיק ברישיון לפעילות המורחבת בעסק, אשר אסורה ע"פ חוזר מנכ"ל משרד החינוך.

כעולה מטיעוני הצדדים, ברקע לעובדות כתב האישום העובדה כי בין הנאשם למאשימה נחתם ביום 9/9/02 הסכם רשות לניהול קיוסק בבית הספר "רימון" בעיר, כאשר בהמשך הרחיב הנאשם את פעילות העסק למתואר בכתב האישום. ביקורות שנערכו בעסק, חשפו, לטענת המאשימה, ליקויים בו, ואת העובדה כי העסק פועל בניגוד לתנאי הרישיון, כאשר לנאשם ניתנו הזדמנויות לתיקון הליקויים ולהתאמת העסק לתנאי הרישיון. לטענת המאשימה הנאשם לא תיקן את הליקויים ולא התאים את העסק לתנאי הרישיון, ולפיכך ביום 20/7/15 נשלח לנאשם מכתב מאת המאשימה המודיע לו על ביטול הסכם הרשות. על החלטת המאשימה לבטל את הסכם הרשות הגיש הנאשם עתירה מנהלית (עת"מ 40961-08-15 סקעת נ' עיריית רעננה). ביום 27/12/15 דחה בית המשפט המחוזי מרכז את העתירה המנהלית, לאחר שדן גם בחלק מן הטענות אותן העלה הנאשם בבקשה זו.

במסגרת הבקשה הנוכחית מעלה הנאשם כמה טענות. הטענה הראשונה היא כי הנאשם הרחיב את פעילותו העסקית, בכך שהעתיק את המזנון למבנה סמוך למקורי, וגדול ממנו משמעותית, והחל להפעיל את העסק כ"בית אוכל" על בסיס רישיון העסק של "קיוסק", וכל זאת בעקבות דרישה של המאשימה. לטענת הנאשם, בכך קמה לו הגנת הצידוק, שכן הוא עשה מעשה אשר "היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו" או "עשה על-פי צו של רשות מוסמכת שהיה חייב לפי דין לציית לה, זולת אם הו הוא בעליל שלא כדין". לחילופין טוען הנאשם כי התנהלות זו של המאשימה, באיזון עם יתר נסיבות המקרה, מגבשת את הגנת זוטי הדברים.

דא עקא כי המאשימה חולקת באופן ברור על טענת הנאשם במישור העובדתי, ואף מציינת כי טענת הדרישה השלטונית, או שמא יאמר ההבטחה השלטונית, נדונה ונדחתה בהליך העתירה מנהלית לעיל. קיום המחלוקת העובדתית משמעו כי במישור העובדתי לא ניתן לקבל את טענת הנאשם כבר עתה, אך גם לא ניתן לדחותה כבר עתה. שכן, הכל כפוף לבירור ראייתי במסגרת תיק זה, ולעניין זה אין רבותא לבירור הראייתי שהתקיים במסגרת העתירה המנהלית. עסקינן כאן בהליך פלילי, ומשכך כל התדיינות אחרת בין הצדדים אינה יוצרת כל מצע עובדתי להכרעת בית המשפט בתיק זה.

טענתו השנייה של הנאשם היא כי אין הגדרה חוקית למונח "קיוסק" המופיע בפריט 4.7א לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשע"ג- 2013, המגדיר אילו עסקים טעונים רישוי. נטען כי בהיעדר הגדרה לגבי היקף מוצרי המזון והשתייה המותרים לממכר באמצעות קיוסק, לא ניתן לייחס לנאשם עבירה שמקורה בחריגה מרישיון העסק באמצעות הרחבת הפעילות לעיל. לפיכך טוען הנאשם כי יש לבטל את כתב האישום נגדו, כאשר נראה כי הלבוש המשפטי של טענתו זו הינו הטענה המקדמית כי כתב האישום אינו מגלה עבירה.

המאשימה בתגובתה מפנה להגדרה בתנאים המיוחדים שקבע מנהל משרד הבריאות המגדירים קיוסק כ" כל מקום שמוכרים בו כל מיני משקאות קרים (לא אלכוהוליים), עוגות, כעכים, לחמניות ו/או מקום שמוכרים בו ממתקים וגלידה ואינו כולל מקום אשר בו מגישים ומכינים מאכלים מבושלים, מטוגנים או סלטים". בנוסף טוענת המאשימה כי גם בחוברת רישוי עסקים הקיוסק מוגדר באופן דומה.

המונח קיוסק מנוי בפריט 4.7 לצו רישוי עסקים לעיל, פריט ששמו "מזון לרבות משקאות – מכירתו". בפריט 4.2 מוגדרת קטגוריה נפרדת של "בית אוכל – מקום הכנה או הגשה של מזון במקום או מחוצה לו, למעט עסק כמפורט בפריט 4.6". קרי גם מהתוספת ניתן להבין כי קיוסק מוגדר רק כמקום בו מוכרים אוכל ואילו מקום בו מותרת הכנת אוכל מצוי תחת קטגוריה של "בית אוכל", ולכן על בית אוכל חלות גם תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבתי אוכל) תשמ"ג -1983, בעוד שעל קיוסק לא חלות תקנות תברואתיות כלשהן נוכח העובדה כי מדובר בעסק בו מתבצעת מכירת מזון ומשקאות בלבד להבדיל מהכנת מזון.

מעבר לכך סעיף 7 לפקודת המלאכות והתעשיות (הסדרתן)- 1927 קבע כי מנהל משרד הבריאות יכול לשעבד כל רישיון לתנאים מיוחדים בהם ניתן לעסוק במלאכה מסוימת. סעיף 43 לחוק רישוי עסקים קובע כדלקמן: "התנאים המיוחדים שנקבעו מכוח סעיף 7 לפקודת המלאכות והתעשיות (הסדרתן) ואשר העתקים מהם הונחו בלשכת המנהל הכללי של משרד הבריאות ובלשכות הבריאות המחוזיות, יעמדו בתקפם ויראו אותם כאילו נקבעו לענין סעיף 7 לחוק זה, והוא כל עוד לא הוחלפו או שונו לפי חוק זה." התנאים הם התנאים אשר הוזכרו לעיל בתגובת המאשימה, ועל כן יש לראותם כתנאים לרישיון עסק לפי סעיף 7 לחוק רישוי עסקים. מכאן ניתן להסיק כי כאשר ניתן רישיון עסק לפריט של "קיוסק", הרי הוא כפוף גם לתנאים שהזכירה המאשימה, ובכך מוצאת מכלל הפעילות המותרת בקיוסק אותה פעילות נרחבת שביצע לכאורה הנאשם (ראו גם עת"מ (ת"א) 2589/04 מציצים על הים בע"מ נ' מדינת ישראל).