רע"ס 31665-06-15 מדינת ישראל נ' נאור

החלטה זו עוסקת בבקשת הנאשם לקבלת נתונים מהמאשימה לשם ביסוס טענה של אכיפה בררנית; וכן בבקשה לביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום שמייחס לו עבירה של עיסוק בעסק ללא רישיון בניגוד לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים). בכתב האישום נטען כי הנאשם מנהל ללא רישיון עסק שתואר כך: "בית קפה, לרבות מכירת משקאות משכרים לצריכה במקום ההגשה, מקום למשחקים וקיוסק".

לשם שלמות התמונה יצוין כי כתב האישום לא הוגש על ידי רשות התביעה העירונית (להלן: התביעה העירונית), אלא על ידי תובע מטעם מערך הרישוי המחוזי של משטרת ישראל (להלן: התביעה המשטרתית).

הנאשם אינו מכחיש כי עסקו מתנהל ללא רישיון, אך טוען שיש לבטל נגדו את כתב האישום מחמת אכיפה בררנית. לטענתו, באזור בו פועל העסק, בשד' חן בקריית ביאליק, פועלים עסקים נוספים ורבים ללא רישיון עסק מבלי שנגדם ננקטים הליכי אכיפה כפי שנעשה עמדו. עוד נטען כי הנאשם זוכה ל"אכיפה מיוחדת", שכן בעוד שכתבי אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון מוגשים על ידי התביעה העירונית, בעניין הנאשם הוגש כתב האישום על ידי התביעה המשטרתית. במהלך הדיון ביום 10.11.2015, ובבקשה לביטול כתב האישום שהוגשה בכתב, פירט הסנגור את הנתונים המבוקשים על ידו. בתמצית, הנתונים המבוקשים מתייחסים לעסקים באזור בו פועל עסקו של הנאשם. בין יתר המסמכים שנתבקשו: פירוט פעולות חקירה שבוצעו נגד עסקים אחרים וכן כתבי אישום שהוגשו.

אשר לבקשה לביטול כתב האישום, נטען כי נסיבות העניין מבססות טענה של הגנה מן הצדק. לגישת הנאשם, הגשת כתב אישום נגדו מהווה אכיפה בררנית ואפליה פסולה. כן נטען כי הגשת כתב האישום פוגעת בזכויותיו להליך הוגן ולשוויון, וכי היא לא הייתה במסגרת מדיניות אכיפה מסודרת ומכוונת, אלא בשל מניעים זרים ולא ברורים. הנאשם טוען כי כלפי בעלי העסקים בסביבת עסקו, שאף הם מתנהלים ללא רישיון עסק, לא מוגשים כתבי אישום ולא ננקטות פעולות אכיפה.

המאשימה מתנגדת הן לבקשה לקבלת נתונים, והן לבקשה לביטול האישום מחמת הגנה מן הצדק. בתגובה בכתב שהגישה היא מעלה שלל נימוקים, שאביא את עיקרם. נטען כי כתב האישום כאן הוגש על ידי התביעה המשטרתית ולא על ידי מערך התביעה העירוני בשל נימוקים מודיעיניים שהתביעה העירונית לא יכולה להיחשף אליהם, מה שיוצר מובחנות בעניינו של הנאשם. נטען כי בבסיס אותו מידע מודיעיני פעילות פלילית שמסכנת את שלום הציבור. לעמדת המאשימה לרשות התביעה עומדת חזקת התקינות המנהלית. לגישת המאשימה, הנאשם לא הניח בסיס ראייתי ראשוני לחשד כי עניינו מופלה ביחס לאחרים; והמידע אינו מקדם את טענותיו של הנאשם שכן ממילא קבוצת ההשוואה אינה כל העסקים באזור, אלא עסקים כלפיהם ננקטת אכיפה ממוקדת על ידי התביעה המשטרתית ולא על ידי התביעה העירונית. נטען כי אותה אכיפה ממוקדת ננקטת נגד "מחוללי פשיעה", ואכיפה ממוקדת זו מבססת הבחנה מותרת, שאם לא תאמר כך – התביעה העירונית תירתע מהפעלת סמכותה, מה שיוצר אפליה, שהתביעה המשטרתית באה למנוע. בנוסף מצביעה המאשימה על נימוקים נוספים שלא להיעתר לבקשה ובכללם הכבדה בלתי סבירה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה על שני חלקיה, הן החלק הנוגע לקבלת נתונים והן החלק הנוגע לטענת ההגנה מן הצדק – להידחות.

אעיר תחילה כי מדובר בשתי בקשות נפרדות שהדיון בהן אמור להיות "מדורג"; קודם יש לדון בבקשה לקבלת נתונים ורק לאחר מכן לעבור ולדון בבקשה להגנה מן הצדק שלביסוסה הוגשה הבקשה לקבלת נתונים. אלא שבנסיבות העניין, לאור הסוגיות המשיקות, ונוכח העובדה כי הכרעה בבקשה אחת משליכה במישרין על הבקשה האחרת, ראיתי לדון בשתי הבקשות ביחד.

נוכח התייחסות הצדדים לאכסניה הראויה בה יש לדון בבקשה לקבלת הנתונים כמבוקש כאן, אעיר כי יש לראות בבקשה הנוכחית כבקשה המוגשת בגדרי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ). זאת אני קובע ממספר נימוקים: ראשית, החומר המבוקש אינו בבחינת הגרעין הקשה של חומר החקירה ואינו נוגע לראיות שנאספו נגד הנאשם הספציפי במקרה הספציפי (ראו: בש"פ 9305/08 פלוני נ' בית ספר אל מאמוניה לבנות, פסקה 12 (פורסם בנבו, 3.12.2008)). החומר המבוקש הוא בפריפריה של הראיות ונוגע לתפקידה של התביעה (על כל זרועותיה) כמופקדת על מדיניות ההעמדה לדין ככלל. שנית, בבש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' שיינר (פורסם בנבו, 23.1.2014) צוין כי נקודת המוצא בבחירת המסלול הראוי היא טכנית: "אם החומר נמצא בידי התביעה יחול סעיף 74 לחסד"פ, ואם החומר אינו בידי התביעה יש להעדיף את סעיף 108 לחסד"פ". עיקר הבקשה כאן נוגע לקבלת נתוני העמדה לדין המצויים ברשות התביעה העירונית, ולא בידי התביעה המשטרתית (ולו מן הטעם כי המשיבה אין חולקת על כך שהיא לא פועלת נגד עסקים נוספים שמתנהלים "רק" ללא רישיון עסק). שלישית, דיון בבקשה לפי סעיף 108 מתקיים בפני המותב שדן בתיק העיקרי ואילו דיון בבקשה לפי סעיף 74, נערך, בדרך כלל, בפני מותב אחר. הדבר כך, כדי למנוע חשיפת השופט שדן בתיק העיקרי לראיות שעדיף לא להיחשף אליהן. ברם במקרה שלפנינו אין כל מניעה כי המותב שדן בתיק העיקרי יידרש לבקשה, שכן אין המדובר בנתונים הנוגעים לראיות בתיק הספציפי. מצב דברים זה תומך במסקנה שראוי לדון בבקשה בגדרי סעיף 108 לחסד"פ. לסיום אעיר, שאין אני רואה פסול בכך ששימוש בסעיף 108 לחסד"פ ייעשה בשלב מקדמי ובטרם יוחל בבירור העובדתי, ואף לשם ביסוס טענה מקדמית. לסוגיה זו, ולסוגית קבלת נתונים הקשורים להעמדה לדין ראו החלטתי בעניין ע"ח (שלום קריות) 38064-01-14 וויט נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.3.2014).