רע"ס 31541-02-14 מדינת ישראל נ' מכלוף ואח'

1.בכתב האישום, ככל שהוא מתייחס לנאשם 2 נאמר כי הנאשם 2 החל בסמוך לחודש אוקטובר 2013 לנהל עסק של מרכול לממכר מזון בפרדס חנה ביחד עם אביו. העסק נוהל ללא רישיון. 

כנגד הנאשם 1 ניתן גזר דין על פיו הוא נדון לקנס בסך 20,000 ₪, התחייבות בסכום של 40,000 ₪ וכן ניתן צו סגירה החל מיום 1.5.15.

2.נאשם 2 הודה בעובדות כתב האישום והורשע, ובהמשך, נשלח לקבלת תסקיר שירות מבחן לעניין ביטול ההרשעה וענישה במידה והרשעתו לא תבוטל.

בתסקיר שירות המבחן נאמר שהנאשם בן 19 ורווק. ע"פ התסקיר הנאשם 2 מתנהל באופן יציב, עובד בחנות הירקות ואין לו הרשעות קודמות.

לדברי הנאשם, המדובר בעסק השייך לאביו והוא הצטרף לעבודה עם אביו בשנת 2013 כאשר לא היה מודע לכך שהעסק מתנהל ללא רישיון.

שירות המבחן מציין כי אין מדובר בנאשם בעל דפוסי התנהגות עבריינים ואין כל בעיה באישיותו. הנאשם הסכים לעבודות של"צ ואכן שירות המבחן ממליץ על של"צ בהיקף של 60 שעות וממליץ בשל גילו הצעיר להימנע מהרשעתו.

3.ב"כ המאשימה, בטיעוניו לעניין אי הרשעה - מתנגד לביטול ההרשעה תוך ציון העובדה שמדובר בהמלצה של שירות המבחן ולא מעבר לכך. לטענת הנאשם 2 אינו עומד בתנאי "הלכת כתב" שכן לא הצביע על כל פגיעה קונקרטית בנאשם אם אכן יורשע והרשעתו לא תבוטל.

4.ב"כ הנאשם, בטיעונים לעניין אי הרשעה, מציינת כי הנאשם בעת ביצוע העבירה היה בן 18 וחודש בלבד והוא אדם נורמטיבי ללא כל הרשעות קודמות. אין גם להתעלם מכך שהוטלה ענישה מכבידה על נאשם 1 (אבי הנאשם) וכן ניתן צו סגירה.

5.אכן הלכה היא שכעקרון האינטרס הציבורי מחייב שכל מי שנמצא אשם בדין יורשע

בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כאשר ביהמ"ש ימנע מהרשעה רק במקרים מיוחדים

ויוצאי דופן.