רע"מ 48949-12-15 עיד ואח' נ' מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור לפיו ייאסר להרחיק את המבקשת 2 (להלן – "המבקשת") מהארץ או לנקוט נגדה צעד כלשהו בגלל שהותה בארץ, כל עוד אין החלטה סופית בערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית הדין לעררים מיום 22.12.2015 (כבוד הדיין אלעד אזר) בערר (ת"א) 5140-15 (להלן – "הבקשה").

תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים

1. המבקשת, אזרחית רומניה, הגיעה לישראל כתיירת בשנת 1999 ונישאה למבקש 1, תושב קבע ישראלי (להלן – "המבקש"). מנישואין אלה נולדו למבקשים ארבעה ילדים – ילידי 2002, 2005, 2009 ו-2014.

2. בקשות שהגישו המבקשים לאיחוד משפחות לאורך השנים נדחו על-ידי המשיב, כאשר ביום 29.3.2015 הגישו המבקשים בקשה חדשה להסדרת מעמדה של המבקשת, שטרם נענתה.

3. ביום 28.7.2015 עזבה המבקשת את ישראל וביקשה לשוב אליה ביום 14.9.2015, ובקשה זו סורבה על-ידי רשות האוכלוסין. ערר שהוגש על הסירוב נדחה (ערר 3496-14) וכך גם בקשת רשות הערעור נדחתה על-ידי ביום 13.10.2015 (רע"ם 11278-10-15).

4. ביום 22.12.2015 ביקשה המבקשת להיכנס לישראל פעם נוספת וכניסתה סורבה. ערר שהוגש על הסירוב נדחה ביום 22.12.2015 ומכאן הוגשה הבקשה דנן.

5. בפסק דינו, דחה בית הדין לעררים את הבקשה ואת הערר עצמו על הסף בשל אי גילוי עובדות מהותיות על-ידי המבקשים, לאור העובדה שהמבקשים לא טרחו לציין כי 4 בקשות שונות שהגישו בעבר נדחו (האחרונה באפריל 2013) ואף לא ציינו כי בחודש ספטמבר 2015 ניסתה המבקשת להיכנס לישראל וניסיונה נדחה, ואף ניתנו שתי החלטות שיפוטיות המאשרות את החלטת המשיב.

6. לגופו של עניין, חזר בית הדין לעררים על שנפסק על-ידי ביום 13.10.2015 בבקשת רשות הערעור שהוגשה על דחיית בקשת המבקשים לעיכוב הרחקתה של המבקשת, וציין כי עצם העובדה שטרם ניתנה החלטה בבקשה להסדרת מעמדה של המבקשת לא מקנה למבקשים זכות להתעלם מכך ולנסות לקבוע עובדות בשטח תוך עשיית דין עצמי בלא שניתנה החלטה המסדירה את מעמדה של המבקשת, כאשר לא מדובר גם בהחלטה בלתי הדירה ואם יוסדר המעמד או יתקבל עררם של המבקשים, תוכל המבקשת לחזור לארץ. בית הדין לעררים קבע כי דברים אלו יפים מכח קל וחומר, כאשר המבקשת מנסה בפעם השנייה בתוך שלושה חודשים ליצור עובדות בשטח, בלא כל שינוי נסיבות עובדתי או משפטי.

7. סופו של דבר, דחה בית הדין את עררם של המבקשים ואף את הבקשה לעיכוב הרחקתה של המבקשת, וציין כי פתוחה בפניהם הדרך להגיש ערר שעניינו אי מתן מענה מאת המשיב לבקשה שהוגשה על-ידם בחודש מרץ. עוד קבע בית הדין כי בנסיבות הגשת הבקשה והערר בחוסר תום לב וללא עילה יישאו המבקשים בהוצאות המשיב בסך 6,000 ₪.

   הערעור והבקשה לסעד זמני