רע"מ 38027-10-15

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, בבאר – שבע, מיום 15.10.15, הדוחה את בקשת המבקש למתן צו ארעי לעיכוב ביצוע הוראת השהייה שהוצאה לו מתוקף סעיף 32ד' לחוק למניעת הסתננות (עבירות שיפוט), תשי"ד-1954, לפיה עליו להתייצב במרכז השהייה ביום 21.10.15 .

2.המבקש אריתראי כבן 30, הסתנן לישראל בשנת 2011 ומאז הוא שוהה בה על פי רישיון ישיבה שהוארך לו מעת לעת. ביום 6.10.15 הוצאה לו הוראת שהייה המחייבת אותו לשהות במרכז השהייה החל מיום 21.10.15 ועד לגירושו מישראל, יציאתו ממנה, או עד למועד אחר שייקבע ולכל היותר עד לתקופה של 12 חודשים במצטבר.

3.על החלטה זו הגיש המבקש לבית הדין לעררים בבאר - שבע ערר ובקשות לצו ביניים ולצו ארעי המעכבים את ביצוע הוראת השהייה שלו עד להכרעה בערר.

4.בית הדין לעררים ציין בהחלטתו כי נראה לו שסיכויי הערר של המבקש אינם גבוהים, שעיקר טענות המבקש הן כלליות ואינן מצדיקות ככלל מתן צו ארעי, וכי הוא לא השתכנע שאי מתן הצו הארעי עלול לגרום למבקש נזק חמור שאינו בר תיקון, ודחה את הבקשה לצו ארעי.

5.על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור ולצדה בקשה למתן צו המעכב את התייצבותו במרכז השהייה "עד להכרעה סופית בערר" (הבקשה הנכונה היא, לעכב את ההתייצבות עד להכרעת בית הדין לעררים בבקשה לצו זמני – א.ב.). וטען, בעיקר, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן הנזק שיגרם לו מכניסה מיידית למרכז השהייה הוא כבד ובלתי הפיך ומנגד, עיכוב כניסתו למרכז השהייה לא יפגע באינטרס ציבורי כלשהו.

6.עיינתי בהחלטת בית הדין מושא הבקשה ובבקשה על נספחיה ובאתי למסקנה כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה מיד.

7.בפתח הדברים יצויין, כי סמכות בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בבקשת רשות ערעור על החלטת בית דין לעררים הדוחה בקשה לצו ארעי המעכב ביצוע החלטה שעליה עוררים, קבועה בסעיף 13לא'(ב) לחוק הכניסה לישראל, הקובע: "החלטה אחרת של בית הדין לעררים, ניתנת לערעור לפני בית משפט לעניינים מינהליים, אם ניתנה לכך רשות מאת שופט של בית משפט לעניינים מינהליים; לעניין זה, "החלטה אחרת" - החלטה לעניין עיכוב ביצוע לפי סעיף 33 לחוק בתי דין מינהליים, וכן החלטה בעניין סמכות עניינית".

וסעיף 33(א) לחוק בתי דין מינהליים תשנ"ב-1992, קובע "הוגש ערר, רשאי ראש בית דין להורות על עיכוב ביצוע של ההחלטה שעליה עוררים בפרק זמן שיקבע ובתנאים שיראו לו, אם לדעתו ראוי לעשות כן בנסיבות הענין".

8.באשר לסדרי הדין בערעור המינהלי, תקנה 28 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת שהוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור מינהלי, בשינויים המחויבים, אם אין בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים ובתקנות סדרי הדין שלו הוראה אחרת לעניין הנדון ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה.

התקנות הנוגעות לסדר הדין בבקשות רשות ערעור מצויות בסימן ב' לפרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי.

ותקנה 406(א) קובעת, "החליט בית המשפט, לאחר שעיין בבקשה לפי תקנה 403, שאין היא מצריכה תשובה, ידחנה מיד."

9.לגופו של עניין, תקנה 13(א) לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), תשע"ד-2014, קובעת, "ראה בית הדין כי השהיית החלטה בבקשה למתן צו ביניים עלולה לגרום נזק חמור שאינו בר-תיקון, רשאי הוא ליתן צו ארעי על יסוד הבקשה בלבד...".

ואילו תקנה 9א' לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-200 - שמכוחה נדונו בעבר בבתי המשפט לעניינים מינהליים, לפני הקמת בתי הדין לעררים, הבקשות למתן צווים ארעיים לעיכוב ביצוע הוראות שהייה למסתננים– קובעת, "ראה בית המשפט כי השהיית ההחלטה בבקשה למתן צו ביניים לפי תקנה 9, עלולה לגרום לנזק שאין לו תקנה או לנזק חמור, רשאי הוא לתת צו ארעי על יסוד הבקשה בלבד...".

השוואת ההוראות הנ"ל מלמדת, כי התנאים להוצאת צו ארעי על ידי בית הדין לעררים, בהתאם לתקנות סדרי הדין בבית דין לעררים, מחמירים מאלה הקבועים בתקנות סדרי הדין של בתי המשפט לעניינים מינהליים. ובעוד שבהליך בבית המשפט לעניינים מינהליים די להראות שמתקיים אחד משני תנאים – השהיית ההחלטה בבקשה למתן צו ביניים, עלולה לגרום לנזק שאין לו תקנה (גם אם הוא איננו חמור), או עלולה לגרום לנזק חמור (גם אם יש לו תקנה), הרי שעל פי תקנות סדרי הדין בבתי הדין לעררים יש להראות כי השהיית ההחלטה בבקשה למתן צו ביניים עלולה לגרום לנזק חמור, שאינו בר תיקון.

10.מתן צו ארעי – במעמד צד אחד, אינו דבר שבשגרה. וכך וביתר שאת כשהמדובר בהוראת שהייה שעל פני הדברים הוצאה כדין ושהאדם שעליו הוצאה הוראת השהייה איננו טוען שמתקיימים בו נתונים או נסיבות המונעים הוצאת הוראת שהייה עליו.

11.טענת המבקש שחיובו לשהות במרכז השהייה קוטע את שגרת חייו, מחייבו להפסיק את עבודתו ולעזוב את מקום מגוריו, ופוגע בו במישורים שונים, ועל כן יש לבטל את הוראת השהייה שהוצאה לו ובשלב זה לעכבה, מובנת, ואולם, תוצאות אלה טבועות בעצם ההשמה במרכז שהייה והן חלות, במידה כזו או אחרת, על כל מי שמוצאת עליו הוראת שהייה. וככלל, אין לראות בהן כשלעצמן, לצורך הדיון בבקשה להוצאת צו ארעי, כ"נזק חמור שאינו בר תיקון" המצדיק היענות לבקשה. (ראה והשווה ברמ 3832/14 טספאי ביינה יאמנה נ' משרד הפנים (פורסם בנבו. מיום 5.6.14) וברמ 5593/14 חסן עבדאללה אישאק אהרון נ' משרד הפנים (פורסם בנבו. מיום 26.8.14)).

12.בהתחשב, בפסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 8665/14 טשומה נגה דסטה ואח' נגד הכנסת ואח' (פורסם בנבו. 11.08.15), שדחתה את עיקרי הטענות בדבר אי חוקתיות ההסדרים שבחוק למניעת הסתננות; באינטרסים הלגיטימיים הגלומים בחוק למניעת הסתננות; בהסדרים העכשוויים הנהוגים במתקן השהייה, הקלים משמעותית מאלה שהיו בעבר; ובתהליכים המורכבים הכרוכים בהוצאת הוראות השהייה, הכוללים בין היתר הליכי בירור מקדימים, שימועים וכיוב', ותכנון ארוך טווח, רב פנים ומשתנים, המושפע בין היתר מקיבולת מרכז השהייה, צפי הקליטה והשחרור אליו וממנו, ועוד - העניין הקיים בביצוע הוראות שהייה שהוצאו למסתננים, בזמן הקבוע בהן, מטה את כף מאזן הנוחות לטובת המדינה.

13. נוכח כל האמור, אני דוחה את הבקשה.