רע"מ 27605-10-15 מוסא מוסא נ' הפנים ואח'

בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים בתל אביב (כבוד הדיין דותן ברגמן) מיום 6.10.2015 בערר (ת"א) 3692-15 שדחה את בקשת המבקש, נתין סודן, למתן צו ארעי המונע את התייצבות המבקש במתקן חולות במסגרת ערר שהגיש על הוצאת הוראת שהייה שניתנה לו מכוח סעיף 32ד לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954, המורה על התייצבותו של המבקש במתקן חולות עד ליום 7.10.2015.

בית הדין לעררים דחה את הבקשה למתן צו ארעי בלא לבקש את תגובת המדינה וזאת עקב סיכויי הערר הלא גבוהים מאחר שהמבקש עומד בקריטריונים שנקבעו בעניין זה על-ידי משרד הפנים וכי "עיקר טענותיו הינן כלליות, באופן המשותף למרבית המסתננים להם מנפיק המשיב הוראות שהייה, ושאינו מצדיק ככלל מתן צו ארעי" (סעיף 4 להחלטה).

עוד קבע בית הדין לעררים, כי על פני הדברים, טענות המבקש בדבר הסבל שחווה בארצו וכן בתקופת שהותו בסיני, אינן מחריגות את המבקש מתחולת החוק. עוד קבע בית הדין, כי טענותיו הרפואיות של המבקש לא נתמכו כדבעי והן אינן עולות לכאורה לכדי טענות אשר יכול ויחריגו את העורר מתחולת החוק (סעיף 4 להחלטה).

בית הדין לעררים קבע גם כי לא הוכח שהשהייה במתקן חולות תגרום למבקש נזק חמור שאינו בר תיקון, ושאי מתן הצו יסכל את בירור הערר (סעיף 4 להחלטה), ובנסיבות אלה מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת משרד הפנים (המשיב בערר).

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי חווה סבל רב במדינת מוצאו בשל היותו מוסלמי אפריקאי, וכן במדבר סיני כקורבן סחר, וכי שגה בית הדין לעררים כשקבע כי הוא עומד בתנאים שנקבעו על-ידי המחוקק בחוק למניעת הסתננות ובקריטריונים שקבע משרד הפנים להוצאת הוראת שהייה.

עוד טוען המבקש כי שגה בית הדין כשקבע שטענותיו של המבקש הינן כלליות, מאחר ויש לבחון כל אדם באשר הוא, ובנוסף לנסיבות חייו הקשות, המבקש הוא גם אדם מבוגר יחסית לרוב המסתננים. מאותן סיבות, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קבע כאשר קבע שלא הוכח כי השהיית הבקשה למתן צו ביניים עלולה לגרום נזק חמור שאינו בר תיקון. המבקש טוען כי החלטת בית הדין "איננה אנושית", וכי לא ניתן לשלוח את המבקש, לאור הנסיבות, ולאור הנזק המצטבר והבלתי הפיך שייגרם לו באם יישלח למתקן חולות.

עוד טוען המבקש, כי חרף העובדה שהגיש בקשת ערר מפורטת וארוכה, ניתנה ההחלטה בצו הביניים בעניינו, עוד באותו יום, ותוך שעתיים מהמועד שהוגשה. המבקש טוען כי ראוי כי סוגיה זו תיבחן בזהירות, לאור העובדה שמדובר בדיני נפשות. בנוסף, לטענת המבקש היו מקרים בהם נסיבות חיים קשות היוו חריג לכלל, באופן שהמשיב נמנע מלהוציא הוראות שהייה במקרים אלה, הן בבית הדין לעררים והן בבית המשפט דכאן, ועל כן מדוע לא יוחל החריג אף בעניינו של המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור החלטתי לדחות את הבקשה, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיב.

כפי שקבעתי בהחלטות דומות שניתנו על-ידי (ראו, למשל, רע"ם 54239-08-15 גברימיכאל נ' משרד הפנים (10.9.2015); רע"ם 21647-09-15 טספסלסי נ' מדינת ישראל (16.9.2015); רע"ם 21616-09-15 מרשי נ' מדינת ישראל (16.9.2015); רע"ם 12129-10-15 נוגוסי נ' מדינת ישראל (11.10.2015)) כל שקבע בית הדין לעררים בשלב זה, הינו שאין מקום למתן צו ארעי המונע את התייצבות המבקש במתקן חולות במועד שנקבע לו, שעל המבקש להתייצב במתקן חולות ושלאחר קבלת תשובה ותגובה לבקשה לצו ביניים, שתינתן תוך 21 יום ממועד התייצבות המבקש במתקן חולות, תנתן החלטת בית הדין לעררים בבקשה לצו ביניים.

כפי שציין בית הדין לעררים בהחלטתו, המבקש לא הצביע על נזקים מיוחדים וחמורים שאינם ברי תיקון שייגרמו לו בשל הכניסה למתקן חולות וטענותיו בעניין זה נושאות בעיקרן אופי כללי וכוללני, וחלות, במידה שווה, על כלל העותרים מסוג זה, ואין מקום, גם לאור פסק הדין בעניין דסטה, להתערבות בהחלטת בית הדין לעררים, בסבירותה ובשיקול דעתו, החלטה שניתנה כאמור בבקשה לצו ארעי בלבד.

זאת, כאשר לא מדובר גם במצב בלתי הפיך, ואי מתן הצו לא יסכל את בירור הערר וזאת גם אם תתקבל הבקשה לצו ביניים ו/או הערר (ראו: בר"ם 5893/15 Kesta נ' מדינת ישראל (1.9.2015)), כשלכאורה על העותר היה להתייצב זה מכבר במתקן השהייה בחולות ואם לא עשה כן, הרי שמדובר בעשיית דין עצמי פסול, שדי בו כשלעצמו כדי להביא לדחיית הבקשה.

כך גם לא מצאתי פגם בהחלטת בית הדין לעררים לאפשר לעורר להעלות טענותיו בפני הרופא המצוי במתקן חולות, לאור הקביעה לפיה הבקשה לא נתמכה במסמכים רפואיים כדבעי, כאשר לרופא המצוי במתקן הסמכות על-פי החוק למניעת הסתננות לשחרר את המבקש מהמתקן מטעמים רפואיים, ככל וישנו צורך בכך.