פסהייה אמהציון נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין ההגירה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים בתל אביב (כבוד הדיין דותן ברגמן) מיום 9.11.2015 בערר (ת"א) 4300-15 שדחה את בקשת המבקש, אזרח אריתריאה אשר נכנס לישראל בשנת 2010, למתן צו ארעי המונע את התייצבות המבקש במתקן חולות במסגרת ערר שהגיש על הוצאת הוראת שהייה שניתנה לו מכוח סעיף 32ד לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954 (להלן – "החוק למניעת הסתננות"), המורה על התייצבותו של המבקש במתקן חולות ביום 11.11.2015.

בית הדין לעררים דחה את הבקשה למתן צו ארעי בלא לבקש את תגובת המדינה וזאת עקב סיכויי הערר הלא גבוהים מאחר שהמבקש עומד בתנאי החוק למניעת הסתננות ובקריטריונים שנקבעו בעניין זה על-ידי משרד הפנים וכי "עיקר טענותיו הינן כלליות, באופן המשותף למרבית המסתננים להם מנפיק המשיב הוראות שהייה, ושאינו מצדיק ככלל מתן צו ארעי" (סעיף 3 להחלטה).

עוד קבע בית הדין לעררים כי טענת המבקש בדבר היותו איש דת, אשר לפי הטענה לא ראוי כי ישהה במקום בו שוהה צאן מרעיתו, אינה מחריגה את המבקש מתחולת החוק, ובפרט כאשר אין אסמכתא לכך שבידי המבקש אשרה כדין לצורך פעילותו כאיש דת, בהתאם לתקנה 6(ג) לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974 (להלן – "התקנות"), וכאשר אין מניעה שהמבקש יקיים את מצוות דתו גם במתקן חולות. בית הדין לא מצא כי זימונו של המבקש למתקן פוגע בחופש הדת שלו ושל קהילתו כנטען.

עוד קבע בית הדין לעררים כי בקשת המקלט הפרטנית של המבקש הוגשה רק ביום 15.7.2015 כך שאי מתן מענה לבקשה אינו מצדיק בשלב זה את ביטול הוראת השהייה, ומבלי לקבוע מסמרות – גם לא את קיצורה.

כן קבע בית הדין כי לא הובאו אסמכתאות מספקות באשר לטענותיו הרפואיות של המבקש, וגם הן אינן עולות, ולו לכאורה, לכדי טענות אשר יכול ויחריגו את המבקש מתחולת החוק למניעת הסתננות.

בית הדין לעררים קבע גם כי לא הוכח שהשהייה במתקן חולות תגרום למבקש נזק חמור שאינו בר תיקון, ושאי מתן הצו יסכל את בירור הערר (סעיף 4 להחלטה), וכי בנסיבות אלה מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת המשיב.

ההחלטה ניתנה ביום 9.10.2015 כאמור, ולמחרת, ביום 10.11.2015 הגיש המבקש לבית הדין לעררים בקשה לעיכוב ביצוע לצורך הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט דכאן, אשר נדחתה על-ידי כבוד הדיין ברגמן באותו יום (נספח ע/14), שלא מצא ליתן למבקש סעד זמני, וקבע כי על המבקש לפנות לאלתר לבית המשפט לעניינים מינהליים.

היום, יום 11.11.2015 הוגשה הבקשה דנן.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי שגה בית הדין כשקבע שעיקר טענותיו של המבקש הינן כלליות, באופן המשותף למרבית המסתננים, וזאת משום שהמבקש מסר נסיבות פרטניות מהן עולה כי הוא מצוי במצב ייחודי ונדיר. המדובר באיש דת המשרת את קהילתו מזה שנים רבות, באריתריאה ובישראל, נרדף בידי השלטונות האריתריאים בשל אמונותיו הדתיות והפוליטיות ומעמדו כנזיר, ובמצב זה טענתו למקלט הינה ייחודית ושונה משל מרבית מבקשי המקלט האריתריאים.

באשר להערה לפיה למבקש אין אשרה בהתאם לתקנות, טוען המבקש כי הגיע כפליט ולא היה יכול לפנות למשיב בצורה סדורה על מנת לבקש מעמד, אך אין בכך כדי להפחית ממעמדו ומחשיבותו כאיש דת.

עוד טוען המבקש כי שגה בית הדין כשקבע כי סיכויי הערר הם נמוכים, וכי קביעה זו מנוגדת לפסק הדין בעניין דסטה (בג"ץ 8665/14 דסטה נ' הכנסת (פורסם בנבו, 11.8.2015) (להלן – "עניין דסטה"). לטענת המבקש, המשיב כלל לא ערך בדיקה פרטנית בעניינו. המשיב הוציא כנגד המבקש הוראת שהייה באופן "כללי", באופן המנוגד לפסיקת בית המשפט העליון, וכי ראוי היה לברר את טענותיו כדבעי.

המבקש טוען בנוסף כי בית הדין שגה כשלא התחשב באי חוקיותו של נוהל המשיב, באי מסירת הפרוטוקול של השימוע ובזמן ההתארגנות הבלתי סביר שנכפה על המבקש. לטענת המבקש, המשיב מתיר למסתנן פרק זמן של 14 יום כפרק זמן סטנדרטי, למרות שנקבל בנוהל המשיב כי מדובר בפרק זמן מינימאלי. במקרה דנן ניתנו למבקש 15 ימים, מהם 11 ימי עבודה. המבקש טוען כי הדרישה מאדם להתנתק מכל חייו תוך שבועיים ימים מכוח החלטה מינהלית היא שרירותית ובלתי הוגנת. בהקשר זה, תקופת ההתארגנות הקצרה אף לא עולה בקנה אחד עם הוראות החוק למניעת הסתננות, לפיהן הנפגע מהחלטת המשיב יכול לערור בפני בית הדין לעררים בתוך 30 ימים (סעיף 13כד(ב)), ואינה עולה בקנה אחד עם תקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, לפיהן אדם יכול להגיש עתירה מינהלית בתוך 45 ימים (במקרה בו הוראת השהייה ניתנה במקום בו הסמכות היא לבית המשפט לעניינים מינהליים).

עוד טוען המבקש, כי לא ניתן לו פרוטוקול מהשימוע שנערך לו בניגוד לנהלי המשיב, מה שמנע ממנו אפשרות לכלכל צעדיו ולקבל ייעוץ משפטי.

בנוסף, טוען המבקש כי הוא סובל ממחלת האסתמה ופנה לגורמים הרלבנטיים לשם קבלת חוות דעת רפואית, שטרם התקבלה.