רע"מ 23949-11-15

בפני בקשה לרשות ערעור על פי סעיף 13לא(ב) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 על החלטת בית הדין לעררים בבאר שבע מיום 9.11.15 (בתיק ערר ב"ש 4249/15), שניתנה על ידי כב' הדיין, מיכאל זילברשמיד, אשר דחה בקשת המבקש ליתן צו ארעי להשהות את התייצבותו במרכז השהיה בחולות, על פי הוראת השהייה, שהוצאה לו על ידי המשיב ביום 25.10.15, מכח ס' 32 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) תשי"ד - 1954.

כב' הדיין, עת דחה הבקשה, קבע, כי סיכויי הערר, לכאורה, אינם גבוהים, כיוון המבקש אינו מכחיש כי הוא עונה לקריטריונים שקבע המשיב להשמת מסתננים בחולות וכי עיקר טענותיו הן כלליות, הנוגעות להיותו מבקש מקלט, שאין בהן כדי להצדיק מתן צו ארעי, שעה שטענות עקרוניות אלה, בדבר הסמכות למתן הוראות שהיה למבקשי מקלט נדחו על ידי בית המשפט העליון בבג"צ 8665/14 טשומה נדסטה ואח' נגד הכנסת ואח' (פורסם 11.8.15)

עוד קבע כב' הדיין, כי לא שוכנע שדחיית הבקשה עלולה לגרום נזק חמור שאינו בר תיקון, שהיא תנאי להשהיית ההחלטה על פי תקנה 13 לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמנהל בבתי הדין לעררים) תשע"ד-2014. כמו כן, גם לא הוברר כי אי מתן הצו יסכל את בירור הערר.

בבקשה נטען, כי המבקש מצוי במצוקה "רגשית ומנטאלית" קשה מאד וכי השמתו בחולות עלולה לגרום למבקש נזק בלתי הפיך שאינו מידתי. ההעברה לחולות מסכנת את חייו וחיי בני משפחתו של המבקש, המצויים כבני ערובה באריתריאה. בהיות המבקש עריק מצבא אריתראה וממשלת אריתראה אינה יודעת דבר הימצאו בישראל ושעה ש"ממשלת אריתראה מפעילה מרגלים במתקן חולות המדווחים לה על זהות כל מי שמגיע למתקן זה" וכאשר נודע לה זהות השוהה במתקן "... מפעילה ממשלת אריתראה אמצעים קיצוניים נגד השוהה לחייבו לשוב לאריתראה שם הינו צפוי לגזר דין מוות באמצעות הפעלת לחץ על השוהה" וכי ממשלת אריתראה מיד עוצרת את בני המשפחה ומאיימת להרגם, ככל שהשוהה במתחם כאן לא ישוב לאריתראה (עמוד 2 בפרק ההקדמה).

עוד נטען כי המבקש הינו יהודי על פי חוק השבות וחוסה תחת כנפיו של חוק זה, דבר המונע הסגרתו למדינה עוינת, על כן, שגה בית הדין בהגיעו למסקנה, כי אין מקום למתן צו ארעי שעה שבית הדין "לא הבין את הבסיס המשפטי לערר" כמו גם את הבסיס לסעד הביניים. בית הדין לא בחן את החלטת פקיד ההגירה, אשר פעל בדרך של מחדל, עת לא בחן ושקל את מכלול טענותיו של המבקש הן החוקתיות והן המשפטיות (סעיף 9 לבקשה). גם קביעת בית הדין שסיכויי הערר אינם גבוהים הינה שגויה, כיוון שבית הדין לא הבין את מהות הערעור וגם הקביעה לפיה המבקש עומד בקריטריונים להשמתו בחולות נעדרת בסיס שכן המבקש מכחיש זאת כיוון שאינו מסתנן בהיותו יהודי. לו היה בית הדין מקיים הדיון במעמד הצדדים היה מגיע לתוצאה שונה לנוכח עדות המומחים מטעם המבקש למצבו הנפשי. גם הקביעה כי מדובר בטענות כלליות מקורה בשגגה ו"טענות המבקש נחזות להיות כלליות רק שעה שבית הדין קמא לא מבין את תכלית הערר ובהתעלמו ממצוות תורת ישראל האוסרת הסגרת עבד שברח מאדוניו." (סעיף 12 לבקשה).

גם הקביעה כי לא יגרם למבקש נזק חמור הינה שגויה כיוון שהיה על בית הדין להתייחס לשיקול זה "על יסוד קשת רחבה של חוקים ולא על דין מצומצם זה או אחר ולא בדווקנות אלא בהרחבה הראויה מחמת חוקי היסוד של מדינת ישראל הגוברים על כל תקנה שהיא (סעיף 13 לערר). גם הקביעה לפיה לא הוברר כי אי מתן הצו יהיה בו כדי לסכל את בירור הערר הינה שגויה, כמו גם העובדה שבית המשפט לא קיבל טענת המבקש הסומך על חוק השבות והיה מקום לקיים דיון במעמד הצדדים כמו כן היה על בית הדין לקבל את עמדת המשיבה וליתן משקל להתנהגותו הכלכלית והאזרחית למופת של המבקש ולא להתעלם מהצהרת האימוץ של המבקש2, אביו המאמץ של המבקש.

כמו כן היה על בית הדין להורות על מינוי אפוטרופוס לדין למבקש.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין כל ראיה למצבו הנפשי, הרפואי הנטען של המבקש. טענותיו לגבי המצב באריתריאה מקומן בעת הגשת בקשה למקלט והשהיה בחולות אין בה כדי להשפיע על טיפול בבקשה לקבלת מעמד בישראל. באשר לטענותיו העקרוניות לגבי החוקתיות שבהשמה במתקן חולות אלה נדונו בבג"ץ טשומה הנ"ל ונדחו, למעט שינויים מסוימים, שאינם רלוונטיים לבקשה.