רע"מ 14030-07-16 סולימן נ' רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול,היחידה המשפטית,משרד הפנים.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים בתל אביב (כבוד הדיין דותן ברגמן) מיום 3.7.2016 בערר (ת"א) 2187-16 בו נדחתה בקשת המבקש לצו ארעי במסגרת ערר שהגיש על הוצאת הוראת שהייה מכוח סעיף 32ד לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954 (להלן – "החוק למניעת הסתננות").

המבקש, אזרח סודן, נכנס לישראל ביום 25.7.2011.

ביום 2.8.2011 נערך למבקש שימוע, שלאחריו ניתן לו רישיון שהייה על פי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, אשר חודש מעת לעת עד ליום 13.6.2016.

ביום 13.6.2016 נמסר למבקש זימון לשימוע טרם הוצאת הוראת שהייה, וביום 26.6.2016 נערך לו שימוע שבסופו הוצאה למבקש הוראת שהייה למתקן חולות.

ביום 28.6.2016 הגיש המבקש את בקשתו למקלט (יומיים לאחר השימוע שנערך לו ולאחר שהוצאה לו הוראת שהייה).

המבקש הגיש ערר על הוראת השהייה שהוצאה לו, וביום 3.7.2016 נדחתה בקשתו לצו ארעי במסגרת הערר, כאמור, ונקבע כי הוא יתייצב במתקן חולות במועד שנקבע לו (11.7.2016).

החלטת בית הדין לעררים

בית הדין דחה את הבקשה למתן צו ארעי לאור סיכויי הערר הלא גבוהים, שכן על פני הדברים הוצאה הוראת השהייה כדין, שכן המבקש עומד בתנאים שקבע המחוקק במסגרת החוק למניעת הסתננות ובקריטריונים שקבע המשיב לצורך זימון מסתננים למתקן חולות.

עוד קבע בית הדין כי טענותיו של המבקש הינן כלליות, באופן המשותף למרבית המסתננים, ושאינן מצדיקות ככלל מתן צו ארעי, בפרט לאור פסק הדין שניתן בעניין דסטה (בג"ץ 8665/14 דסטה נ' הכנסת (פורסם בנבו, 11.8.2015) (להלן – "עניין דסטה").

בית הדין לעררים קבע כי העובדה שבקשת המבקש למקלט טרם נבחנה אינה מצדיקה אי מתן הצו, וכי הטענה בדבר מחדלו של המשיב שאינו מטפל בבקשות המקלט הינה "מוקשית" בהתחשב בכך שהמבקש שהגיש את בקשתו שלו רק ביום 28.6.2016.

כמו כן קבע בית הדין לעררים כי מוצאו של המבקש (סודן, חבל דרפור) אינו מחריגו מתחולת החוק למניעת הסתננות.

באשר להודעת המשיבה במסגרת בר"ם 4604/16 גברמדהין נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 27.6.2016) (להלן - "עניין גברמדהין") לפיה בכוונת המשיבה לעדכן מחדש את הנוהל העוסק בהנפקת הוראות שהייה, אין בה כדי להצדיק באופן גורף עיכוב מימוש הוראות השהייה שמנפיק המשיב.

בית הדין לעררים קבע כי המבקש לא הצביע על נזק חמור שאינו בר תיקון, ולא הוברר כי אי מתן הצו יסכל את בירור הערר (תקנה 13 לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית הדין לעררים), התשע"ד-1984 (להלן – "התקנות")), ובנסיבות אלה נוטה מאזן הנוחות דווקא לטובת המשיב.