רע"מ 12544-10-15 נגרו ואח' נ' מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית הדין לעררים מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (כב' הדיינת שרה בן שאול ויס). ההחלטה הראשונה היא מיום 12.8.2015, ובה ניתן למבקשים צו ביניים האוסר על נקיטת הליכי אכיפה נגדם עד להכרעה בערר וזאת כפוף להפקדת ערובה בסך 15,000 ₪ עבור כל אחד מהמבקשים. ההחלטה השניה היא מיום 9.9.2015 ובה נדחתה בקשה לעיון חוזר בתנאי בדבר הפקדת הערובה.

לטענת המבקשים לא היה מקום להתניית צו הביניים בערובה אשר תביא לכך שצו הביניים לא יצא לפועל, נוכח חסרון הכיס שלהם. כמו כן, לטענתם, ללא צו ביניים אין תוחלת לערר, מכיוון שהמשיבה יכולה לנקוט הליכי אכיפה נגד המערערים בכל עת ולהרחיקם מישראל, דבר שייתר את הערר. המשיבה מתנגדת לבקשה זו. לטענתה, דין הבקשה להידחות על הסף עקב חוסר ניקיון כפיים מצד המבקשים, בכך שהם שוהים בישראל שלא כדין במשך תקופה ממושכת. מדובר בארבעה עובדים זרים שנכנסו לישראל באשרת עבודה שפקעה עוד ביום 30.4.2013 ומאז – לפי הטענה – הם שוהים בישראל שלא כדין. כמו כן לטענתה, דין הבקשה להידחות גם לגופה, מכיוון שהן סיכויי ההליך והן מאזן הנוחות מצביעים על כך שאין מקום לתת צו ביניים במקרה זה.

לאחר שעיינתי בכל החומר שלפניי, מסקנתי היא כי דין בקשת הערעור להידחות. הלכה היא שבית משפט של ערעור לא יתערב בהחלטות שעניינן סעדים זמניים אלא במקרים חריגים (ראו לדוגמה בר"מ 8847/15 גני בר עפר, פיתוח ונוף בע"מ נ' עיריית רעננה (28.12.2015)). במקרה זה המחלוקת היא בשאלת התניית צו הביניים בהפקדת ערובה. בית הדין איזן בהחלטתו בין השיקולים השונים, בכך שמחד נעתר לבקשת המערערים ונתן צו ביניים ומאידך התנה צו זה בהפקדת ערובה, בהתאם לסמכותו לפי תקנה 12(ה) לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), תשע"ד-2014. בהתאם להלכה האמורה, לא מצאתי כי באיזון שערך בית הדין, לרבות בגובה הערובה שנקבעה על ידו, נפל פגם המצדיק התערבות בית משפט זה בהחלטה. זאת במיוחד נוכח העובדה שהטענות בדבר יכולתם הכלכלית של המבקשים לא הועלו על ידי המבקשים בבקשה לעיון חוזר בצו הביניים ונטענו לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור, כאשר לגופן הן נטענו מבלי שהוצגו אסמכתאות לתמיכה בהן. מעבר לנדרש אוסיף, כי עיינתי בתצהירים שצירפו המבקשים בבקשה לפטור מעירבון בבית משפט זה. בקשה זו התקבלה אמנם בחלקה (כב' השופט ד' טפרברג, כרשם) אך זאת ביחס לעירבון כאמור בבקשת רשות הערעור. התצהירים שצורפו לגופו של עניין הם לקוניים ואין בהם התייחסות מספקת למצב הכלכלי הנטען בשים לב לשהות הממושכת של המבקשים בישראל, כמו גם ליכולתם לממן ייצוג משפטי בהליך זה וכן להפקיד כספים בהליכי משמורת קודמים. כל זאת, לצד קשיים בביסוס לכאורה של זכות לישיבה בישראל בעת הזו – ולענין סיכויי ההליך. בסופו של יום, אפוא, האיזון הכולל של בית הדין לעררים אינו מצדיק התערבות בהחלטות.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. הצו הארעי שניתן על ידי ביום 18.2.2016 יעמוד בתוקפו עד ליום 11.5.2016. על המבקשים להפקיד את הערובה שנקבעה בהחלטת בית הדין מיום 12.8.2015 עד למועד זה, כתנאי לתוקפו של צו הביניים.