רע"ב 5640/14 רשפיל סעדייב נ' בית המשפט המחוזי מרכז

1.        בקשת רשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (הנשיא א' טל והשופטות מ' נד"ב וד' מרשק-מרום) בעת"א 7948-08-14 מיום 13.8.2014, במסגרתו הורה בית המשפט על ביטול החלטת ועדת השחרורים אשר קבעה כי המבקש ישוחרר שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו, בכפוף לתנאים שנקבעו.

רקע והליכים קודמים

2.        המבקש הינו אסיר המרצה עונש מאסר בן שלוש שנים בגין עבירות של שוד, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית. מועד שחרורו המלא של המבקש יחול ביום 3.4.2015. כן הושתו על המבקש 18 חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצויים למתלונן נגדו (על סך 7,000 ש"ח) ולקצין המשטרה שתקף (על סך 3,000 ש"ח). בגזר הדין התייחס בית המשפט המחוזי לחומרת מעשיו של המבקש ולתסקירי שירות המבחן שנערכו בעניינו, אשר נמנעו מלהמליץ על טיפול למבקש, בעיקר בשל הימנעותו מהגעה למסגרות טיפוליות שהוצעו לו. ביום 11.4.2013 נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו (ע"פ 4812/12).

3.         ביום 1.4.2014 דנה ועדת השחרורים בעניינו של המבקש וקבעה כי מאחר שהוא לא שילם את סכום הפיצויים שהוטל עליו, בקשתו לשחרור מוקדם נדחית. המבקש הגיש עתירה מינהלית נגד החלטה זו (עת"א 7778-05-14) (להלן: העתירה הקודמת), וביום 6.7.2014 הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון לוועדת השחרורים לשם בחינה חוזרת של טענות המבקש אשר אינן נוגעות לעניין אי תשלום הפיצוי. ביום 22.7.2014 התכנסה הוועדה לדיון נוסף בעניין המבקש וביקשה עדכון מיידי של דו"ח גורמי הטיפול. ביום 29.7.2014 הורתה הוועדה על שחרורו המוקדם של המבקש בכפוף לתנאים. זאת לאחר שהועדה התרשמה שתכנית השיקום שהוכנה עבור המבקש הינה בעלת סיכויים גבוהים עבורו והתחשבה בהיות המבקש צעיר בעל פוטנציאל לשוב לדרך הישר.

4.        המשיב הגיש עתירה נגד החלטת הוועדה (עת"א 7948-08-14) וביום 13.8.2014 היא התקבלה בבית המשפט המחוזי. נקבע כי אין די בתכנית השיקום שהוצעה למבקש, ויש לשקול שיקולים נוספים המטים את הכף כנגד שחרור המבקש. השיקולים שיש לקחת בעניין המבקש הם: העובדה שראוי כי תכנית שיקום חיצונית תהיה כהמשך לתכנית טיפולית שהאסיר עבר במסגרת שירות המבחן במאסרו; על-פי תסקיר שירות המבחן ניכר כי חלה נסיגה במצב המבקש בכל הקשור לנכונותו לגייס כוחות ולהתמיד בטיפול; כך עולה גם מעמדת גורמי הטיפול, כפי שהובאה בדו"ח הסוציאלי – המבקש אינו תופס עצמו כבעל בעיות התמכרות, ואף סרב להשתלב בטיפול במהלך מאסרו; והתנהגותו השלילית של המבקש במהלך מאסרו.

בקשת רשות הערעור

5.        לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי כאשר חרג ממתחם ההתערבות המקובל בהחלטות ועדות שחרורים. הוא מציין כי ועדת השחרורים הינה גוף מינהלי מעין שיפוטי, שהתערבות בהחלטותיו יעשה רק במקרים נדירים. לשיטת המבקש, הוועדה שקלה את כל השיקולים הצריכים לעניין וקיבלה את החלטתה לאחר מחשבה ממושכת. מוסיף המבקש ומציין, כי אין זה בלתי סביר או חריג להורות על שחרור על תנאי לטובת שיקום במקרה של אסיר צעיר המרצה מאסר ראשון. כן מציין המבקש, כי הוא לא סירב לעבור טיפולים במהלך מאסרו, אלא לא הסכים לעבור לבית סוהר "חרמון", בו הוצע הטיפול, המרוחק באופן משמעותי ממקום מגורי משפחתו.

6.        לטענת המבקש יש מקום להתחשב בייחודיותה של קבוצת ה"בגירים-צעירים" (קבוצה שנקבעה כמצדיקה מתן בכורה לשיקולי שיקום בעניינה בע"פ 7781/12) גם בשלב ועדת השחרור ולא רק במתן גזר הדין. מאחר שהמבקש נשפט למאסר בגיל 18, ראוי לבכר שיקולי שיקום בעניינו. לכך הוא מוסיף את גישת הרשות לשיקום האסיר הרואה בקבוצת גילו של המבקש כבעלת אופי ייחודי, דבר המתבטא בהכנת תכניות מיוחדות עבורם. לשיטת המבקש, בית המשפט המחוזי התעלם משיקולי גילו הצעיר והתכניות המיוחדות שהוכנו עבורו.

7.        עוד טוען המבקש, כי ישנן נסיבות פרטניות ויוצאות דופן בעניינו המצדיקות בחינה מחודשת לשחרורו המוקדם: היותו צעיר במאסר ראשון; ריצוי העונש במתקן כליאה מן הקשים באזור המרכז; היותו משלים את לימודיו; התכנית השיקומית המיוחדת שגובשה עבורו; ומצבו הסוציו אקונומי הקשה אשר יגביל אותו בהשתתפות בתכנית אינטנסיבית שלא במסגרת רשות שיקום האסיר. 

8.        הוחלט שהבקשה מצריכה תגובה, וזו אכן הוגשה. בתגובת המשיב נטען כי הבקשה עוסקת כולה בבחינת הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, והיא אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית המצדיקה התערבות של בית משפט זה. לטענת המשיב, טענת המבקש בדבר התערבותו הלא ראויה של בית המשפט המחוזי בהחלטת הוועדה הינה שגויה. שכן, בית המשפט המחוזי עשה זאת תוך יישום אמת המידה שנקבעה זה מכבר בנוגע להפעלת הביקורת השיפוטית המתאימה. בית המשפט המחוזי בחן את טיעוני הצדדים ומצא פגם בהחלטת הוועדה – הענקת משקל רב מידי לתכנית השיקום שהוכנה עבור המבקש ואי הענקת המשקל הראוי לשיקול בדבר מסוכנותו – אשר הצדיקה את התערבותו. מוסיף המשיב וטוען, כי הנסיבות האישיות שהעלה המבקש עמדו בפני בית המשפט המחוזי עת נתן את פסק דינו ונבחנו הן. 

9.        עוד טוען המשיב, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, שכן, בעניינו של המבקש לא מתקיימים התנאים המצטברים המנויים בסעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001: המבקש אינו ראוי לשחרור מוקדם; ושחרורו המוקדם יסכן את שלום הציבור. לטענת המשיב, מספר שיקולים מובילים למסקנה זו: הראשון והעיקרי הינו חומרת העבירות בהן הוא הורשע. בהקשר זה מציין המשיב כי גם משטרת ישראל מתנגדת לשחרורו המוקדם של המבקש בשל חומרת עבירותיו. כמו כן, לטענת המשיב, מסוכנות המבקש נלמדת גם מהתנהגותו השלילית במהלך מאסרו (מספר הפרות משמעת). שיקול נוסף הוא כי המבקש לא עבר טיפול שיקומי במהלך תקופת מאסרו וגם שירות המבחן העריך בתסקיר כי מוטיבציית המבקש לטיפול התרופפה. לטענת המשיב, אין בסיבה שלה טוען המבקש כי לא השתלב בתכנית הטיפולית שהוצעה לו כדי להשליך על קביעת בית המשפט המחוזי ולאיין את מסוכנותו. לשיטתו, ככל שלמבקש יש טענות בדבר אי השתלבותו בתכנית שיקומית במסגרת שירות בתי הסוהר, הרי שיוכל הוא לעתור בעניין זה לבית המשפט במסגרת עתירת אסיר. עוד מציין המשיב, כי שיקול שיקומו של האסיר אינו שיקול בודד והוא נבחן לצד שיקולים רלבנטיים נוספים.

דיון והכרעה

10.      כידוע, רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים שבהם מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או נושא בעל חשיבות כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009), פסק דינו של השופט א' גרוניס (כתוארו דאז)). במקרה הנדון, הבקשה עוסקת בעניינו הפרטני של המבקש ואינה מעוררת סוגיה משפטית כאמור. בקשה זו נבחנה הן על-ידי הגורם המקצועי, שירות בתי הסוהר, והן על-ידי בית המשפט המחוזי. כן, לא מצאתי ממש בטענת המבקש על פיה מעורר ההליך שאלה עקרונית באשר להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת ועדת השחרורים. ההלכה בעניין זה ברורה וידועה, ואין מקום לשוב ולבחון אותה.

11.      למעלה מן הצורך, אוסיף כי גם לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אכן, כפי שקבעתי בעבר, "גדר התערבותו של בית-המשפט בהחלטותיה של ועדת השחרורים, בהיותה רשות מינהלית, מצומצם לביקורת שיפוטית על סבירות ההחלטות ואין בית-המשפט שם את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הוועדה" (ראו: רע"ב 3684/06 נאסר נ' מדינת ישראל(7.8.2006)). אלא, שישנם מקרים שבהם ההחלטה של הוועדה היא החלטה בלתי סבירה שאין מנוס אלא מלהתערב בה (ראו החלטתי ברע"ב 5143/12 כחיל נ' ועדת השחרורים בבית הסוהר מעשיהו(19.08.2012)).

12.      בענייננו, שוכנעתי כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי יש לשנות את החלטת הועדה. אכן, כאשר עסקינן בנערים ונערות צעירים, אשר סוטים מדרך הישר בתחילת דרכם אך במהרה שבים ומביעים רצון להשתקם, הרי שהנטייה תהיה לאפשר זאת עבורם, ככל הניתן. אולם, במקרה זה, מול חוות הדעת החיובית של רשות השיקום לאסיר, אשר הכינה למבקש תכנית שיקום ייחודית, ניצבות חוות הדעת השליליות של שירות המבחן ושל גורמי הטיפול, לפיהן המבקש אינו תופס עצמו כבעל בעיות התמכרות וניכר כי יהיה קשה לשלבו בטיפול. לכך מצטרפות העובדות כי המבקש לא יצא לחופשות במהלך מאסרו כך שלא ניתן היה לבחון את התנהגותו; התנהגותו השלילית במהלך מאסרו; סירובו להשתלב בטיפול, אף בכלא מרוחק; וכן חומרת העבירות בהן הורשע. משקל רב ניתן לשיקול כי על המבקש היה להתחיל בהליך שיקומי כלשהו בעודו במאסר. אני סבור כי לא ניתן לקבוע בשלב זה כי מסוכנותו אוינה.

           סוף דבר, הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, ט' בכסלו התשע"ה (1.12.2014).