רע"ב 4612/16

 על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 24.05.2016 בעת"א 41483-05-16 שניתן על-ידי השופטים י' שפסר, ז' בוסתן וד"ר ש' בורנשטין

1. בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד מיום 24.5.2016 (עת"א 41483-05-16 (השופטים י' שפסר, ז' בוסתןוד"ר ש' בורנשטין) אשר במסגרתו התקבלה עתירת היועץ המשפטי לממשלה, ובוטלה החלטת ועדת השחרורים אשר הורתה, ברוב דעות, על שחרורו המוקדם של המבקש.

2. המבקש הוא קטין, יליד שנת 2000, תושב אזור בית לחם. הוא מרצה עונש מאסר למשך 18 חודשים, בגין הרשעתו במסגרת הסדר טיעון שבו הודה כי זרק בקבוק תבערה לעבר מכונית וידה אבנים לעבר מכוניות. את העבירות ביצע המבקש בהיותו בגיל 14 שנים. עניינו של המבקש עלה לדיון בוועדת השחרורים, ובין חברי הוועדה התגלעה מחלוקת. דעת המיעוט שניתנה מפי יו"ר הוועדה גרסה כי אין לשחרר את המבקש שחרור מוקדם, וזאת בשים לב לחומרת העבירה, למאפייניה האידיאולוגיים, לכך שהמבקש לא עבר טיפול במהלך המאסר וממילא, על סמך כלל האמור, להעדר אינדיקציה לזניחת האידיאולוגיה שביסוד המעשים ולהפחתת מסוכנותו של המבקש. עמדה זו נתמכה גם בחוות הדעת של שב"כ שהתנגד לשחרור.

3. לעומת זאת סברו רוב חברי הוועדה כי יש להורות על שחרורו המוקדם של המבקש. זאת, בשל גילו הצעיר, משפחתו התומכת, היותו אסיר ללא בעיות התנהגות, ובאין מודיעין שלילי לגביו. חברי הוועדה התרשמו מרצונו הכּן של המבקש לקיים אורח חיים נורמטיבי בעתיד. באשר להעדר הטיפול, סברה עמדת הרוב כי אין לתת משקל רב לעובדה זאת, לנוכח העובדה שטיפול מעין זה אינו ניתן לאסירים בטחוניים, גם אם הם חפצים בכך. גם לחוות הדעת של שב"כ ניתן משקל נמוך, מפני שבאופן כמעט אוטומטי, ומבלי להתייחס לאסיר ספציפי, נוטה שכ"ב להתנגד לבקשות שחרור מוקדם של אסירים בטחוניים. עוד צוין, כי יחוס העבירה בנדון דידן לרקע אידיאולוגי כזה או אחר אינו מבוסס דיו, משום שיתכן שהמוטיבציה הזו היא דפוס התנהגות מקובל בגילאים צעירים באֵזור מגוריו של המבקש.

4. היועץ המשפטי לממשלה עתר נגד החלטת ועדת השחרורים, ועתירתו התקבלה. בפסק הדין נקבע כי עמדת רוב חברי הוועדה, לפיה השיקול העיקרי אינו צריך להיות חומרת העבירה, וכי שאלת השיקום אינה רלבנטית לנוכח העדר האפשרות לקבלת טיפול, היא עמדה שגויה מבחינה קונספטואלית. שחרור על-תנאי אינו זכות מוקנית לאסיר, ועליו להוכיח כי הוא אינו מסוכן וראוי לשחרור. במסגרת זו יש חשיבות לחומרת העבירה ולנסיבותיה, באשר הן מעידות על הסיכון הנשקף מהאסיר, כאשר לעתים די בעצם אופיין של העבירות ובהעדר אינדיקציה לזניחת המניעים להן, על מנת ללמד על המסוכנות הנשקפת מפני האסיר. עוד צוין באשר להעדר טיפול בבית הכלא, כי אף אם צודק האסיר בטענתו כי על שב"ס לאפשר לאסיר דוגמתו לעבור הליך טיפולי, הרי שריפויו של פגם זה אינו בדרך של שחרורו של אסיר שאינו ראוי הלכה למעשה לשחרור, משום שמסוכנותו לרבים ניכרת. משכך, נקבע כי החלטת ועדת השחרורים חורגת ממתחם הסבירות והיא בטלה.

5. על החלטה זו הגיש המבקש את הבקשה שלפני. בבקשה נטען כי היא מעלה שאלה עקרונית שטרם נדונה בפסיקת בית משפט זה, מהו היקף הנטל המוטל על אסיר בטחוני קטין להוכיח כי איננו מסוכן וכי הוא ראוי לשחרור מוקדם. לטענת המבקש, יש לקבוע כי לא הרי הנטל שאמור לשאת בו אסיר בטחוני בגיר, כהרי הנטל שאמור לשאת בו אסיר בטחוני קטין. לגוף העניין נטען כי פסק הדין שגוי, שכן לא היה מקום להתערב בהחלטת ועדת השחרורים. לפי הנטען, שב"ס אינו פועל באופן ממשי לטובת שיקומם של אסירים קטינים בטחוניים, ובמצב דברים זה אין מקום לייחס משקל רב להעדר הטיפול והשיקום בכלא בנוגע לאסירים אלו. משמעות פסק הדין היא שאין כל סיכוי לשחרורו של קטין שסווג כאסיר בטחוני, וזאת בשל מאפייני וחומרת עבירותיו והעדר הטיפול בכלא, ללא כל התייחסות לנסיבותיו האישיות של האסיר. יחס כוללני זה עומד בניגוד להוראות חוק שחרור על-תנאי, התשס"א-2001, אשר מורה לוועדת השחרורים לבחון באופן אינדיבידואלי את עניינו של האסיר אשר עומד לפניה.

6. עוד נטען, כי אין לייחס משקל רב לחומרת העבירה כשלעצמה, אלא רק לשאלת החשש שהאסיר ישוב ויבצע עבירות חמורות. גם אם קיימת הנחה לפיה אסיר שביצע עבירה על רקע אידיאולוגי הוא מסוכן, הרי שהנחה זו יכולה להיסתר בהתאם לנסיבותיו הפרטניות. לפיכך, בדין קבעה ועדת השחרורים שאין לייחס משקל של ממש לחוות הדעת של שב"כ, בהיותה כוללנית וללא כל התייחסות מיוחדת למבקש עצמו. בהקשר זה, נטען כי לא ניתן לבסס את ההחלטה בעניינו של קטין על סמך חזקה כוללנית לפיה אופי העבירות שביצע מעיד על מסוכנותו, מבלי להתייחס לנסיבות הספציפיות של העבירה, להתנהגותו בעת המאסר, להעדר מידע מודיעיני בעניינו ולגילו הצעיר. בנדון דידן מדובר בקטין שנשר בגיל 9 מבית הספר, אינו יודע קרוא וכתוב ואינו אוחז באידיאולוגיה סדורה כזו או אחרת. לא ניתן לקבוע כי מפני קטינים, הנוטים לא פעם למעשים הנובעים מקלות דעת ומכניעה ללחצים חברתיים, כאשר טרם בּשלוּ יכולותיהם לקבלת החלטות רציונליות, נשקפת מסוכנות, הנלמדת אך ורק מעצם ביצוע העבירה שבגינה הורשעו, ללא כל אינדיקציה נוספת לכך.

7. לעמדת המשיבים יש לדחות את הבקשה, הן על הסף הן לגופה. ראשית נטען כי אין הצדקה למתן רשות ערעור, משום שמדובר ב'גלגול שלישי', לאחר שהעניין נדון בוועדת השחרורים ובבית המשפט לעניינים מינהליים; כאשר הבקשה עוסקת בעניינים ישומיים בלבד של הוראות הדין בנוגע לשחרור על-תנאי ממאסר, בנסיבותיו הפרטניות של המבקש.

8. לגופה של הבקשה נטען כי אין עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים. לפי סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי, על אסיר המבקש כי יוקדם שחרורו לשכנע את ועדת השחרורים כי הוא ראוי לשחרור ואינו מסוכן. השיקול הראשון במעלה שעל הוועדה לשקול הוא אם שחרורו של האסיר מסכן את שלום הציבור. לעמדת המשיבים, עיון במכלול החומר שהובא לפני ועדת השחרורים אכן מלמד כי המבקש אינו ראוי לשחרור מוקדם, משום ששחרורו צפוי לסכן את שלום הציבור. מן הפסיקה עולה כי כאשר עסקינן בעבריינים המבצעים את עבירותיהם על יסוד מוטיבציה אידיאולוגית, אין הכרח להביא ראיות לכך שהם מסכנים את שלום הציבור, ודי בהעדר אינדיקציה באשר לזניחת הקו האידיאולוגי אשר הנחה את האסיר כדי שיתעורר חשש בנוגע לשחרורו המוקדם. בענייננו, ביצע המבקש שתי עבירות בסמיכות זמנים; במקרה הראשון ידה המבקש, יחד עם אחרים, אבנים לעבר כלי רכב נוסעים, ובמקרה השני השליך, יחד עם אחרים, בקבוק תבערה לעבר רכב נוסע. הנסיבות מצביעות על הרקע הלאומני שבבסיס העבירות. מדובר בעבירות חמורות, שביצוען מסכן חיי אדם ורכוש. חוות הדעת של שב"כ אכן אינה מתייחסת במישרין למבקש אלא למציאות הבטחונית הכללית השוררת באזורנו, אולם כבר נקבע כי מדובר בשיקול רלבנטי שעל ועדת השחרורים לתת עליו את דעתה.