רע"ב 4039/15 צרפתי נ' היועמ"ש

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' הנשיא א' טל והשופטים ש' בורנשטין ו-מ' ברק נבו) מיום 26.5.2015 בעת"א 38268-03-15, במסגרתו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 16.3.2015 (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה).

2. המבקש הוא אסיר שהורשע בעבירת הריגה, לאחר שדקר אדם על רקע מריבה בין כלבו של המנוח לבין כלבו של המבקש, בעוד אשת המנוח צופה באירוע. בית המשפט המחוזי בחיפה גזר על המערער 18 שנות מאסר בפועל (תפ"ח 208/03), אשר הופחתו בערעור ל-15 שנים (ע"פ 3251/05). ביום 26.4.2014 חלפו שני שלישים מתקופת המאסר שהושתה על המבקש, והוא הגיש בקשה לשחרור מוקדם ברישיון לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק).

3. ביום 1.5.2014 דחתה ועדת השחרורים את בקשת המבקש לשחרור מוקדם. בין היתר נקבע, כי "חרף התהליך העמוק והממושך שעבר, הוא טרם בשל לשחרור ועליו להעמיק ולהמשיך בטיפול עד שהוועדה תרגיש שהיא ניצבת על קרקע בטוחה". בפסק דין מיום 9.9.2014 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד עתירה נגד החלטה זו, וקבע שהיא אינה חורגת ממתחם הסבירות נוכח תקופת הרישיון והנסיבות החמורות של המעשה.

4. הוועדה נעתרה לבקשת המבקש לקיים דיון חוזר בעניינו. אחר דיון קבעה הוועדה כי אמנם מבחינת הנסיבות האישיות של התנהגות המבקש אין מניעה להיענות לבקשה לשחרור מוקדם, ואולם לדעת חברי הוועדה שחרור אדם שנטל חיי אחר באופן שהוגדר (בהליך הפלילי העיקרי) כ"כמעט רצח" יפגע באמון הציבור "במערכת המשפט , אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, כלשון סעיף 10(א) לחוק. לפיכך, ולאחר ששקלה גם את עמדת משפחת קורבן העבירה, החליטה הוועדה לדחות את הדיון ליום 30.12.2015.

5. המבקש עתר נגד ההחלטה ובית משפט קמא דחה את עתירתו. בית המשפט ציין כי אינו מתעלם מההליך השיקומי שעבר המבקש במהלך מאסרו, מהמוטיבציה שיש לו לשינוי מההליך הטיפולי שעבר ומהתנהגותו החיובית. עם זאת לא ראה בית המשפט פגם בהחלטת הוועדה ובנימוקיה ולא מצא שהיא סוטה ממתחם הסבירות והמידתיות, הן נוכח חומרת המעשים בהם הורשע המבקש, והן משום שהוועדה אפשרה לו לחדש את בקשתו בסוף השנה. בית המשפט הוסיף כי הוועדה נתנה ביטוי נאמן לזכות החוקית של משפחת נפגע העבירה להביע את עמדתה, וכן צוין, כי תכנית הרשות לשיקום האסיר (רש"א) שצפויה למבקש אינה משתרעת מעבר לכמחצית מתקופת הרישיון שלו, אם ישוחרר על תנאי בשלב זה.

6. בבקשת הרשות לערער נטען כי בפסק הדין ובהחלטה נפלו פגמים מהותיים אשר גרמו למבקש לעיוות דין, ואף מעוררים שאלות משפטיות כבדות משקל. ראשית, נטען כי היה על בית המשפט קמא לפסוק כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, שעה שהיא סטתה ממדיניות השחרורים הנהוגה. המבקש טוען כי בדרך כלל מורה הוועדה על שחרור אסירים שהורשעו בהריגה גם בחלוף 8 או 9 שנות מאסר, ואילו הוא ריצה כבר כ-11 שנות מאסר, והוועדה אף קבעה לגביו שהוא עומד באמות המידה שהותוו בחוק ובפסיקה לענין שחרור ברישיון. לשיטת המבקש, הסיבה לסטייה מן המדיניות הנהוגה נבעה מהענקת משקל מכריע לאינטרס אמון הציבור, הקבוע בסעיף 10(א) לחוק, והדבר מעורר לדבריו את השאלה באילו נסיבות מוצדק להעניק להוראת סעיף זה את הבכורה על פני שאר השיקולים שוועדת השחרורים אמורה לשקול לפי החוק.

בהמשך לכך נטען, כי הוועדה שזרה שלא בצדק את התנגדות משפחת קורבן העבירה לשחרורו עם השיקולים האמורים בסעיף 10(א) לחוק, ועל כן ראוי לדון בשאלה באילו נסיבות אם בכלל תקבל זכות העמידה של נפגע העבירה מעמד של זכות וטו. כן נטען כי ככל שההחלטה לא מייצגת שינוי מדיניות גורף, מדובר בהפליה שלו לעומת אסירים אחרים שהורשעו בהריגה ושוחררו בחלוף 9-8 שנות מאסר. לבסוף נטען, כי בית המשפט קמא דחה את עתירתו של המבקש בלא דיון ממשי בטענותיו נגד ההחלטה, והדבר מהווה עיוות דין חמור. המבקש סבור גם כי אין בנכונות הוועדה לחזור ולדון בשחרורו בסוף השנה כדי לרפא את הפגמים האמורים.

7. המשיב טוען בתגובתו כי אין הצדקה במקרה זה למתן רשות ערעור, שכן הבקשה לא מעלה כל בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית, והכרעותיהם של בית המשפט קמא ושל הוועדה נטועים עמוק בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. טעם נוסף לדעת המשיב לדחיית הבקשה על הסף הוא שוועדת השחרורים קבעה שהיא תדון בפעם השלישית בעניינו של המבקש ביום 30.12.2015.