רע"ב 1402/16 מחמוד דאר שיך נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים י' גריל – שופט בכיר; ש' שטמר – שופטת בכירה; ו-א' אלון), בעת"א 55332-12-15, מיום 4.2.2016, במסגרתה נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים, מיום 24.11.2015, אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם ממאסרו.

רקע והליכים קודמים

2. ביום 27.4.2015, הורשע המבקש על-ידי בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 350-01-15), על יסוד הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות של שהיה בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; התפרצות לרכב, לפי סעיף 143ו סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה במזיד לרכב, לפי סעיף 143ה לחוק העונשין; התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין; וכן גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין. בגין ביצוע עבירות אלו, הושתו על המבקש העונשים הבאים: 17 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש, בתוך שנתיים מיום שחרורו, כל עבירת רכוש מסוג פשע; וכן 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש, בתוך שנתיים מיום שחרורו, כל עבירת רכוש מסוג עוון או עבירה לפי חוק הכניסה לישראל.

3. מועד שחרורו של המבקש, בתום ריצוי מלוא תקופת מאסרו, יחול ביום 23.5.2016. מועד שחרורו של המבקש, בתום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו, חלף ביום 4.11.2015. ביום 24.11.2015, דנה ועדת השחרורים בעניין שחרורו המוקדם של המבקש ממאסרו. בדיון שהתקיים בפני הועדה, הביע בא כוח היועץ המשפטי לממשלה התנגדות לשחרורו המוקדם של המבקש, בשל הסכנה הנשקפת ממנו לשלום הציבור, כפי שזו עולה אף מחוות דעתה של משטרת ישראל. באת כוח המבקש הדגישה כי מדובר במאסרו הראשון של המבקש, וציינה כי הלה "מבקש להשתחרר כדי לקבל את בנו ומשפחתו בכבוד וקיימים סיכויים טובים מאד לשיקומו".

           בתום הדיון, החליטה ועדת השחרורים לדחות את בקשת המבקש לשחרור מוקדם על-תנאי. ועדת השחרורים ציינה, כי אמנם "לפי הגישה הרווחת בפסיקה, וועדת השחרורים תגלה חסד עם עבריין שזהו מאסרו הראשון, בתנאי שהתנהגותו בכלא הייתה תקינה וכן שהעבירות שבוצעו לא מתאפיינות בנסיבות חמורות במיוחד", אלא ש"במקרה זה גזר הדין מתאר התנהגות וונדליסטית מצד האסיר [המבקש], תוך גילוי תעוזה רבה והעדר ריסון עצמי". בהמשך לכך, קבעה ועדת השחרורים כי "נוכח מזגו של האסיר [המבקש], קיים חשש בלתי מבוטל שהוא ישוב לסורו". 

           על החלטה זו, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי.

4. ביום 4.2.2016, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בית משפט קמא דחה את עתירת המבקש, וציין כי "עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי אכן זו התרשמה שקיים חשש ממשי כי העותר [המבקש] ישוב לסורו, זאת לאחר שציינה את כל השיקולים לטובת העותר [המבקש]". בית משפט קמא קבע כי החלטת ועדת השחרורים לא חרגה ממתחם הסבירות, בכך שביכרה את שיקול המסוכנות העולה מביצוע העבירות. עוד קבע בית משפט קמא, כי אין בשגיאתה של הועדה, העולה מכך שציינה כי "כעבור מספר ימים הוא [המבקש] ביצע עבירה דומה ביחס לכלי רכב אחר", כאשר לטענת המבקש, "מדובר בעבירה של כשנה פלוס מינוס אחת מהשניה", כדי לשנות ממסקנה זו. זאת, מאחר ש"החומרה שבעבירות ונסיבות ביצוען [...] – היא שהביאה למסקנה של העדר ריסון עצמי ולחשש הממשי כי העותר [המבקש] ישוב ויבצע עבירות כאלו גם בעתיד".

           נוכח האמור, נדחתה עתירתו של המבקש.

הבקשה לרשות ערעור