רע"ב 1156/16 מדינת ישראל נ' ט' מ'

השופטת א' חיות:

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' השופטים ב' ארבל – סג"נ, ש' אטרש ו- י' אברהם) מיום 1.2.2016 בעת"א 4298-01-16, אשר דחה את עתירת המדינה נגד החלטתה של ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים), שהורתה על שחרורו על תנאי של המשיב ממאסר.

1. בשנת 2003 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים מ' לינדנשטראוס, י' דר ו- י' עמית) את המשיב על פי הודאתו בכך שניסה לרצוח עמיתה לעבודה (להלן: המתלוננת). לאחר שגמלה בליבו ההחלטה להמיתה רכש המשיב סכין, ארב למתלוננת ועקב אחריה עד שנכנסה למנהרה להולכי רגל, וכשהוא ניצב מאחוריה כיסה את פיה בידו, דקר אותה בגרונה, בידיה ובבטנה ונמלט בהותירו את המתלוננת מדממת במקום. כתוצאה ממעשי המשיב נגרמו למתלוננת פגיעות קשות ביותר והיא הובלה לבית החולים במצב קריטי, עברה שלושה ניתוחים דחופים ונזקקה לאשפוז שנמשך כשבועיים.

2. בגזר הדין ציין בית המשפט המחוזי כי מדובר במעשה אכזרי וחסר פשר שבוצע על ידי המשיב ללא כל מניע נראה לעין, למעט העובדה כי המתלוננת הייתה בחורה חייכנית ושמחה ה"מרוצה מהחיים", כדבריו, והדבר הציק לו מפני שהוא תפס את עצמו כטיפוס שהוא "בדיוק ההיפך מזה ... לא בן אדם מאושר". לכן הבשיל אצלו הרצון לפגוע בה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המשיב תכנן בקפידה את מעשיו ודחה את טענתו לפיה יש להקל בעונשו משום שהושפע מסרטים, ספרים, קלטות וידאו ואתרי אינטרנט שכללו חומרים קשים של אלימות וסאדיזם שהרעילו את נפשו. בית המשפט המחוזי קבע בגזר דינו כי המשיב ביצע את המעשה מבחירה חופשית ואין בפיו טענה כי לא היה אחראי למעשיו. בהינתן הסתמיות הבלתי נסבלת ומעוררת החלחלה של המעשה ובהינתן הנזק הגופני והנפשי הכבד שנגרם למתלוננת, גזר בית המשפט המחוזי על המשיב 18 שנות מאסר בפועל וכן חייב אותו לשלם למתלוננת פיצוי בסך 50,000 ש"ח.

3. המשיב החל לרצות את עונשו ביום 2.7.2003 בכלא "שיטה". בתחילת מאסרו הוגדר המשיב כאסיר בסיכון אובדני וקיבל טיפול תרופתי ופסיכיאטרי. בין השנים 2009-2007 קיבל המשיב טיפול פסיכיאטרי פרטי שמומן על ידי משפחתו ובמקביל השתלב בקבוצה לשליטה בכעסים. כמו כן עבד המשיב כעוזר הוראה בכלא והחל לצאת לחופשות. בשנת 2009 עבר המשיב לכלא "חרמון" ושובץ שם לעבודה במרכז היצרני ובהמשך במפעל בעיר נצרת עלית. במקביל החל המשיב לימודי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה והשתלב בטיפול פרטני בכלא. בנוסף פנה המשיב מיוזמתו וביקש להשתלב בפרויקט "שינוי" לטיפול באלימות כללית. המשיב השתלב בפרויקט והתמיד בו במשך 9 חודשים. התרשמותם של מנחי הפרויקט מהמשיב הייתה חיובית ולפיכך הומלץ להעבירו לאגף שיקומי. המשיב אף המשיך להיות במעקב פסיכיאטרי ולקבל טיפול תרופתי הרגעתי עד חודש דצמבר 2011, ומאז אינו מטופל, אינו נוטל תרופות ואינו נמצא במעקב.

4. בחלוף שני שלישים מתקופת מאסרו פנה המשיב לוועדת השחרורים ועתר לשחרור על תנאי. במקביל פנה המשיב אל הרשות לשיקום האסיר (להלן:רש"א) על מנת שתבחן את התאמתו להשתלב בתכנית שיקומית מחוץ לכתלי בית הכלא. לאחר מספר מפגשים שקיימו גורמים שונים ברש"א עם המשיב פנתה היועצת המחוזית של רש"א אל וועדת השחרורים וביקשה להפנותו לאבחון פסיכולוגי בטרם תתקבל ברש"א החלטה בעניינו. היועצת המחוזית ציינה בפנייתה כי מן המפגשים שהתקיימו עם המשיב מתקבל הרושם שהחרטה אותה הוא מביע על מעשיו היא מילולית בלבד וכי אינו חש אמפתיה כנה כלפי המתלוננת. בשל כך, ובשל עברו הפסיכיאטרי והאפקט הרגשי השטוח שבלט מאוד בזמן הפגישות עמו, סברה היועצת המחוזית של רש"א כי יש לבחון לעומק את קווי אישיותו של המשיב באבחון פסיכולוגי ולקבל תמונה שלמה ומקיפה לגבי מצבו הנפשי והרגשי כבסיס לקבלת החלטה בעניינו.

5. האבחון הפסיכולוגי שביקשה היועצת המחוזית של רש"א לקיים, בוצע על ידי שני פסיכולוגים של שב"ס - איל פוזינאק, פסיכולוג בית סוהר "אופק" וד"ר רוברט אפשטיין, פסיכולוג מחוז מרכז בשב"ס. זאת לאחר שוועדת השחרורים המליצה על כך בהסכמת המשיב ועל דעתו, אף שאין מדובר במהלך שגרתי המקובל בהליכי שחרור על תנאי. האבחון שערכו הפסיכולוגים הנ"ל למשיב ארך יומיים וכלל ריאיון קליני ומבחני אישיות ובחוות הדעת הפסיכולוגית מיום 5.7.2015 שהגישו, ציינו הפסיכולוגים כי במהלך הריאיון הקליני ההתרשמות הייתה כי מסוכנותו של המשיב נמוכה יחסית, אם כי הוא עדיין זקוק לעזרה בהתמודדות עם חלקים תוקפניים באישיותו וביכולת לייצר קשרים מטיבים. לעומת זאת, הערכת סיכונים מקיפה שנערכה לגביו במהלך האבחון לפי טבלת הערכה 20-HCR, העלתה כי מסוכנותו היא ברמה בינונית וזאת רמת המסוכנות שאף צוינה על ידי הפסיכולוגים בסיכום חוות הדעת. בחוות דעתם עמדו הפסיכולוגים על הרקע הפסיכיאטרי של המשיב שכלל שני ניסיונות אובדניים לפני האירוע הפלילי שבו הורשע וכן הסתכלות בבית החולים "שער מנשה". המשיב אובחן כסובל מדיכאון המאופיין בכעס ודחפים תוקפניים ועוד צוין בחוות הדעת כי בעבר אובחן כבעל אישיות עם קווים נרקיסיסטים וסאדיסטיים וכי אף שנראה כי יש הטבה משמעותית אצלו בהקשר הדיכאוני, הוא מתקשה להתמודד באופן יעיל עם דחפים תוקפניים באישיותו באופן המגביל את התקדמותו בטיפול.

6. בעקבות חוות הדעת הפסיכולוגית והקביעה כי רמת מסוכנותו היא בינונית, מסרה רש"א לוועדת השחרורים כי היא סבורה שטרם בשלו התנאים לבניית תכנית שיקום עבור המשיב במסגרת שחרור על תנאי וכי נדרשים מהלכים טיפוליים מעמיקים נוספים על מנת להביא להפחתת רמת מסוכנותו. מנגד, הגישו גורמי הטיפול והשיקום בכלא חרמון (להלן: גורמי הטיפול) לוועדת השחרורים דו"ח סוציאלי בעניינו של המשיב בו ציינו, בין היתר, כי אף שהוא נראה במבט ראשון אדם קר ומנותק הם יכולים להעיד כי הצער והחרטה אותם הוא מביע על מעשיו הם אותנטיים. עוד ציינו גורמי הטיפול כי המשיב שוהה באגף השיקום הקבוצתי בכלא חרמון מזה 35 חודשים וכי תפקודו והתנהגותו חיוביים והוא זוכה לשבחים רבים ממעסיקו. גורמי הטיפול הדגישו כי המשיב עבר במהלך המאסר תהליך טיפולי מעמיק ומשמעותי ומיצה את כל התהליכים הטיפוליים שיכול לעבור בכלא. בניגוד לאמור בחוות הדעת הפסיכולוגית סברו גורמי הטיפול כי בעקבות הליך זה הוא מתפקד בצורה טובה גם המישור הבינאישי, כי מסוכנותו פחתה והוא אינו פועל בתוקפנות במשך תקופה ממושכת מאוד ויודע לנתב אותה ומשתמש היטב בכלים הטיפוליים שרכש.

7. נוכח עמדתה של רש"א אשר הגיעה, כאמור, להחלטה שהמשיב אינו בשל לתכנית שיקומית מחוץ לכלא, פנה המשיב למרכז "התחלה חדשה" במטרה לבחון את התאמתו להשתלב בתכנית שיקום פרטית אותה יציג בפני ועדת השחרורים. נציגי המרכז נפגשו עמו והציגו חוות דעת בה ציינו כי התרשמו שהצער והחרטה שאותם הוא מביע על מעשיו - כנים וכי הוא מתאים להשתלב בתכנית טיפולית בהנחייתם שאת פרטיה כללו באותה חוות דעת.