רע"א 9124/16 - א'

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' פלינר) מיום 25.10.2016 בת"א 19187-03-12, בגדרה נדחתה בקשה כי ערבון שבהפקדתו חויבו המבקשות 4 ו-5 (להלן: החברות) יומר בהתחייבויות עצמיות של אנשים פרטיים.

1. ביום 12.3.2012 הגישה המשיבה תביעה בסך 10 מיליון ₪ כנגד המבקשים 4-1 בטענה כי אלה הפרו את החובות המוטלות עליהם כבעלי מניות וכנושאי משרה בחברת מונלייט אלחוט בע"מ (להלן: מונלייט), הובילו את מונלייט לחדלות פירעון ולפירוק, ולאובדן השקעתה של המשיבה במונלייט.

           ביום 27.2.2014 הגישו המבקשים תביעה שכנגד בסך 80 מיליון ₪, בגדרה נטען כי דווקא המשיבה, ויתר המשיבים שצורפו לתביעה שכנגד (בהם בעל השליטה בחברת מונלייט), הם שהובילו במכוון את מונלייט לקריסתה, וזאת על מנת לנשל את המבקשים, קבוצת המיעוט, מזכויותיהם.

2. ביום 29.5.2014 הגישה המשיבה בקשה לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה בסך מיליון ₪. לאחר תגובה ותשובה לתגובה, ניתנה החלטת השופטת ח' פלינר, בכובעה כרשמת בית המשפט המחוזי, בגדרה נקבע כי על המבקשים להפקיד ערבון בסך 750,000 ₪.  אף ש"לא ניתן לקבוע בשלב זה כי סיכויי התביעה קלושים", נסמכה ההחלטה, בין היתר, על סכום התביעה "העצום" שידרוש השקעת משאבים משמעותיים מצד המשיבה, ועל התרשמות בית המשפט כי ישנו חשש שהמבקשים לא יוכלו לעמוד בתשלום ההוצאות ככל שייפסקו.   

           ערעור שהוגש על החלטה זו התקבל בחלקו על-ידי כב' השופטת ע' צ'רניאק (להלן: פסק הדין שלערעור). בשים לב להסדרים השונים הקבועים בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ובסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), נקבע כי את המבקשים 3-1, אנשים פרטיים, אין לחייב בהפקדת ערבון, ואילו את החברות יש מקום לחייב בערבון. עם זאת, נקבע כי סכום הערבון (750 אלף ₪) "חורג מהמידה" ויש להפחיתו ל-350,000 ₪. בפסק הדין צוין, בין היתר, כי "ככל שביקשו החברות להמיר את הערבון בהתחייבות עצמית של יחידים היה נדרש מהן לשכנע בדבר היכולת הכלכלית של המתחייבים ועדיין יש ביד החברות המערערות לעשות כן" (הדגשה במקור).

3. ואכן, ביום 31.5.2016 הגישו המבקשים בקשה להמיר את הערבון שהוטל על החברות בהתחייבויות עצמיות בסך 350,000 ₪ של ארבעה אנשים פרטיים, שהם  המבקשים 3-1 ואדם נוסף, בעל השליטה במבקשת 5 (להלן: המתחייבים).

           בבקשה נטען, בין היתר, כי ערובה איננה מיועדת להוות "קנס מרתיע" לחברות תובעות; כי נסיבותיה של התביעה שכנגד דומות לתביעה העיקרית כך שהיקף המשאבים שיידרש מהמשיבה לא יחרוג משמעותית מהיקף המשאבים שהיו מושקעים על ידה ממילא לצורך ניהול תביעתה-שלה; כי גם אם יימחקו החברות מההליך, ממילא לא תימחק כל עילת תביעה ולכן לא יהיה בכך כדי לצמצם את השקעת המשיבה בהתמודדותה עם התביעה; כי חלק מהמתחייבים הם בעלי השליטה בחברות ולכן אין חשש לשימוש במסך ההתאגדות כדי לחמוק מתשלום הוצאות משפט; כי סיכוי התביעה גבוהים שכן התביעה נשענת על דו"ח חקירה מקיף שערך מפרק חברת מונלייט בו נמצא כי ישנן עילות תביעה, והמחאת זכות התביעה אושרה על-ידי בית המשפט של פירוק; עוד נטען, כי המתחייבים הם בעלי יכולת כלכלית לשאת בהוצאות משפט אם וככל שייפסקו, ולעניין זה צורפו תצהיריהם של המתחייבים.

4. לאחר תגובה ותשובה לתגובה, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה דנן. בפתח ההחלטה הטעים בית המשפט כי קביעת ערובה מספקת, כמו גם היעתרות לבקשה להמרתה, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, לאור מכלול הנסיבות שבפניו. בית המשפט עמד על כך שהתביעה שכנגד הינה תביעה מורכבת, שאינה חופפת בכל רכיביה את התביעה העיקרית וכן מצא כי נכסיהם של המתחייבים "מורכבים מבחינת גבייה". צוין כי "מבחינת אינטרס המשיבה, אין ספק כי היענות להמרה המבוקשת מקשה ומסבכת את הליכי הגבייה, ככל שיפסקו לטובתה הוצאות". בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, שכן אם טענות המבקשים בנוגע לאיתנותם הפיננסית נכונות, ואם לשיטתם סיכויי התביעה גבוהים, הרי שלא יהיה בסכום הערבון בו חויבו החברות, כדי לחסום את גישתן לערכאות. כן צוין כי ישנה האפשרות למחוק את החברות מכתב התביעה, שאז לא יחויבו המבקשים בהפקדת ערובה כלל.

5. מכאן הבקשה שבפניי – הנפרסת על פני 23 עמודים ומלווה בתלי תלים של נספחים – במסגרתה חוזרים המבקשים על עיקרי הטענות שצוינו לעיל ומלינים על קביעותיו של בית משפט קמא. בין היתר נטען כי בית המשפט שגה עת בחן את הבקשה על פי מבחנים שעוצבו לצורך בחינת בקשה להמרת ערבון בערעור; וכן שגה עת ייחס חשיבות "עצומה ומכרעת" לנזילות נכסי המתחייבים. עוד נטען כי ההחלטה יוצרת "מעגל שוטה" – לפיו, בין אם הוכחה יכולת כלכלית של המתחייבים ובין אם לאו, לא ייעתר בית המשפט לבקשה להמרת העירבון; כי ההחלטה עשויה להוביל למצב בו יידרשו המבקשים להפקיד ערובות נוספות לטובת נתבעים נוספים באופן שעלול להוביל למחיקת התביעה, ואכן בקשות של נתבעים נוספים תלויות ועומדות כעת; כי לא ניתן משקל מספק לפגיעה בזכות הגישה לערכאות, כשמנגד עומד רק הרצון להקל את מלאכת גביית הוצאות המשפט ולא להגן מפני החשש כי לא תוכל לגבותם כלל; וכי המשיבה עושה כל שאפשר "כדי לנסות ולהתיש את המבקשים, לשחוק את כוחם, להשחית את ממונם ולנסות להביא לדחיית על הסף של התביעה", בעוד שבעליה הינו "מיליארדר בעל 'כיס עמוק'".