רע"א 902-15 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום  8.1.2015 בע"א 42658-10-10 (כב' השופטים י' ענבר (סג"נ), י' שבח  ו-ש' שוחט) בגדרו נדחו ערעור המבקש והערעורים הנגדיים על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 20.6.2010 בת"א 164513/02 (כב' השופטת י' הניג) אשר קבעה כי על המשיבות לשלם למבקש כ-370,000 ש"ח בגין נזקיו מתאונות דרכים.

רקע

1. המבקש, יליד 1975, נפגע בארבע תאונות דרכים שונות בהיותו בין הגילים 22-20. התאונה הראשונה מיום 3.9.1995 כנוסע ברכב; התאונה השנייה מיום 4.2.1996 כנהג קטנוע; התאונה השלישית מיום 26.7.1996 כנוסע ברכב; והתאונה הרביעית מיום 19.5.1997 כנהג רכב. המבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בארבע התאונות, והמחלוקת בה נדרש בית המשפט להכריע נגעה לגובה הנזקים בלבד.

           התאונה הראשונה אירעה במהלך שירותו הצבאי של המבקש, והוא נחבל בה בראש, בפנים, בחזה, בעמוד שדרה צווארי ומותני ובשתי ברכיו. ועדה רפואית העמידה את נכותו בגין חבלה בברך ימין על אחוז אחד לפי סעיף 35(4)א לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969. גם התאונה השנייה והתאונה השלישית אירעו במהלך שירותו הצבאי של המבקש, והתאונה הרביעית אירעה לאחר שחרורו. בכל התאונות האלו נחבל המבקש בעמוד שדרה מותני ובברכיו. מומחי בית המשפט בתחום א.א.ג. ובתחום האורתופדיה שבדקו את המבקש, לאחר שהתקבלה ברובה בקשתו להבאת ראיות לסתור, קבעו כי הוא סובל מנכויות נוספות, כך שסך כל הנכות האורתופדית שנקבעה עומד על 14 אחוזים, והנכות בגין הפרעת נשימה עומדת על 10 אחוזים.

פסק הדין בבית משפט השלום

2. בית משפט השלום ציין כי המבקש הגיש את תביעתו בחלוף למעלה משש שנים מהיום בו אירעה התאונה הראשונה, ואף לאחר הגשת התביעה לא מיהר להביא ראיותיו ולקדם את ההליך בעניינו. כפועל יוצא מכך, צוין, בית המשפט נדרש להעריך את נזקי המבקש כשהוא כבר בן למעלה מ-35 שנים, על אף שהתאונות עצמן אירעו כשהיה בשנות העשרים המוקדמות לחייו. בית המשפט הדגיש כי לחלוף הזמן יש משמעות מבחינת אומדן יכולת ההשתכרות של המבקש, וכי הוא יתקשה להסתמך על החזקות המיטיבות החלות בעניינם של צעירים, כאשר פסק הדין צופה פני עתיד. כלומר, אם בדרך כלל בית משפט יניח כי שכרם של צעירים אלמלא פגיעתם, היה מגיע לשכר ממוצע במשק, וכי הנכות הרפואית מלמדת על הנכות התפקודית, הרי שבענייננו הצטברו די נתונים מחייו הבוגרים והתעסוקתיים של המבקש אשר עלולים להפריך חזקות אלה, ולחייב סטייה מהן.

3. בפני בית המשפט התייצבה שורה של עדים אשר העידו על הצטיינותו של המבקש בענפי ספורט שונים, ובפרט בסקווש. המבקש זכה בפרסים רבים, התבלט בכישרונו ואף הגיע למקומות ראשונים ולאליפויות בקטגוריות גיל העולות על גילו. אלא שכבר לאחר התאונה הראשונה הפסיק המבקש להשתתף בפעילות ספורטיבית ועבר מתפקידו כלוחם בצנחנים לתפקיד ב"קריה", אותו ביצע בעיקר בישיבה.

           התאונות הנוספות הרעו עוד את מצבו של המבקש, ולאחר שחרורו מהצבא הועסק כשכיר בעבודות זמניות שונות, אך לא הצליח להתמיד במי מהן, לטענתו בשל מגבלותיו הפיזיות שנבעו מהתאונות. בשלב מסוים החליט להיות עצמאי בתחום של שיווק לבני נשים, אך העסק כשל, והותיר את המבקש חשוף לדרישות חוב של שותפו. כמו כן, המבקש השתתף בקורס מאמני סקווש, אך לא הצליח בסופו של דבר לקבל תעודת מאמן. הסיבות לכך לא הובהרו בהליך קמא. למרות זאת, הציעו לו חבריו לאמן נוער בסקווש במועדונים שונים, ולאחר ניסיונות קצרים הפסיק המבקש גם עבודות אלו בטענה כי הוא סובל מכאבים. צוין כי קרוביו ומכריו של המבקש הציעו לו עבודות שונות, אך גם בהן לא הצליח בשל מגבלותיו בהרמת משאות, בעמידה ובישיבה ממושכת וכיוצ"ב.

4. בית משפט השלום התרשם כי המבקש תולה את חוסר הרצון להתמודד עם קשיים בתאונות עצמן, אך אין לכך אחיזה מלאה בנכויות כפי שהודגמו על ידי מומחה בית המשפט. נוסף על בעיית הקשר הסיבתי בין קשיי ההשתכרות של המבקש לבין התאונות עצמן, התקשה המבקש גם להוכיח כי פוטנציאל ההשתכרות שלו טרם התאונות היה בגובה השכר הממוצע במשק. כך למשל, לא הוכחה כלל רמת השתכרותם של שחקני סקווש מצטיינים בארץ ובעולם או רמת השתכרותם של מאמני סקווש. בית המשפט ציין בהקשר זה כי די בכך שרבים משחקני הסקווש הצעירים פונים בבגרותם לעיסוקים אחרים כדי להעיד כי רמת ההשתכרות של שחקנים מצטיינים נמוכה מהמקובל במשק. עוד צוין כי כמו בכל ענף ספורט, אין בהצטיינות בגיל צעיר כדי להעיר על המשך מגמה זו בגיל מתקדם יותר.