רע"א 9009-14 אבולפיה נ' מדינת ישראל

           בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 18.11.2014 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן) בע"א 31300-04-14, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו מיום 23.2.2014 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט י' בשן) בתא"מ 58073-06-13 אשר דחה את תביעת המבקש נגד שני שוטרי משטרת ישראל, תוך חיובו בהוצאות השוטרים בסך של 10,000 ש"ח.

רקע והליכים קודמים

1. המבקש הגיש לבית משפט השלום תביעה בסדר דין מהיר נגד שוטרת ומתנדב ממשטרת ישראל (שניהם יכונו להלן: השוטרים) וכן נגד משטרת ישראל עצמה בגין מעצר שווא ונזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מהתנהגותם של השוטרים. לטענת המבקש, עת בילה במועדון עם חבריו בקשו ממנו שומרי המועדון והשוטרים, ללא הצדקה, לעזוב את שטח המועדון. המבקש טוען כי לאחר שסירב לעזוב את המועדון עצרו אותו השוטרים, כשהמעצר אינו חוקי, הלבינו את פניו ברבים והתרשלו בשמירתם עליו כאשר לא מנעו מאחד ממאבטחי המועדון לנגוח בפניו בעודו אזוק באזיקים. בגין הנזק שנגרם לו, תבע המבקש פיצוי בסך של 50,000 ש"ח.

2. המשיבה הגישה לבית משפט השלום הודעה בדבר הכרה בחסינותם של השוטרים כעובדי מדינה, וביקשה לדחות את התביעה נגדם. בתגובה להודעת ההכרה הגיש המבקש הודעה לפי סעיף 7ב(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וביקש, מטעמים שונים, כי בית המשפט יקבע כי לא מתקיימים תנאי החסינות ביחס לשוטרת. בהחלטה ופסק דין חלקי מיום 23.2.2014 דחה בית משפט קמא את בקשתו של המבקש וקבע כי התביעה נגד השוטרים תדחה. עוד נקבע, כי המבקש יחויב בהוצאות כל אחד מהשוטרים בסך של 5,000 ש"ח (בסך הכול 10,000 ש"ח).

3. כנגד החלטתו של בית משפט השלום להשית על המבקש הוצאות הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורו טען המבקש כי ככלל אין מקום להטלת הוצאות כאשר ניתנת החלטה בנוגע לחסינות. לחלופין נטען, כי המשיבה לא ביקשה להשית על המבקש הוצאות בגין דחיית התביעה נגד השוטרים, אלא בגין התגובה לבקשה שלא להכיר בחסינות. על כן, לגישתו של המערער, היה מקום לחייבו בהוצאות לטובת השוטרת בלבד, כיוון שבקשתו התייחסה לחסינותה בלבד, ולא נכללה בה בקשה שלא להכיר בחסינותו של המתנדב.

4. בית משפט קמא דחה את הערעור, וזאת בהתאם להלכה על-פיה ערכאת הערעור תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת ההוצאות רק במקרים חריגים בהם נפלה טעות שיפוטית או דבק פגם מהותי בהחלטה. עוד נקבע, כי אין כל הוראה בדין שלא לחייב תובע בהוצאות כאשר הוא מגיש תביעה נגד עובדי ציבור והתביעה נגדם נדחית בשל הכרה בחסינות.

הבקשה דנא

5. לשיטת המבקש, מאחר והליך בסוגית ההכרה בחסינות השוטרים נוהל כולו בכתב, ללא שקוים דיון בעל-פה, יכולה ערכאת הערעור להתרשם מאופן ניהול ההליך בצורה דומה להתרשמות הערכאה הדיונית ועל כן יש מקום רב יותר להתערבותה בהחלטה להשית הוצאות. עוד נטען בבקשה, כי שגה בית משפט קמא עת אימץ את קביעתו של בית משפט השלום לפיה לא היה מקום מלכתחילה לתבוע את עובדי הציבור. על-פי המבקש, המסקנה כי אין מקום לתביעה נגד עובדי הציבור דורשת בירור עובדתי של עמידה בתנאי החסינות וכי בירור זה לא נערך על-ידי בית משפט השלום. קביעתו של בית משפט השלום לפיה לא היה מקום לתביעה, יחד עם חיובו של המבקש בהוצאות, חוסמת, לגישתו של המבקש, את האפשרות לתבוע עובדי ציבור ופוגעת בזכות הגישה לערכאות. מכאן, כי היה מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום בדבר חיובו של המבקש בהוצאות השוטרים, ולמצער להתערב בהחלטתו לחייב את המבקש בהוצאותיו של המתנדב, שהושתו על אף שהמבקש לא הביע התנגדות להכרה בחסינותו.