רע"א 8716/15אמיליו מימון ואח' נ' דן דוד רייטר ואח'

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה בת"א 47056-08-15 (השופטת ב' טאובר) מיום 17.11.2015, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים להטלת סעדים זמניים שונים לחובת המשיבים, ובוטלה החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי (השופט ס' ג'יוסי) מיום 28.8.2015, אשר נעתרה באופן חלקי לבקשה למתן סעדים זמניים במעמד צד אחד, עד לדיון במעמד שני הצדדים.

רקע

2. המבקשים, אמיליו מימון וציון מימון, הם בעלי מניות בחברה בשם ירוק בעיר תעשיות בע"מ (להלן: החברה). המשיב 1, דני רייטר, הוא בעל יתר המניות בחברה; המשיב 2, אורון רייטר, הוא בנו של דני אשר תִפקד כסמנכ"ל החברה. אמיליו ודני הם בעלים של 90% ממניות החברה, כאשר ברשות כל אחד מהם 45% ממניותיה. 10% נוספים מצויים בבעלותו של ציון. בראשית דרכה של החברה התנהלה זו במשותף, על בסיס יחסי אמון אישיים ותוך חלוקת סמכויות מוגדרת בין בעלי המניות. אלא שבין אמיליו וציון ובין דני התגלע סכסוך, והצדדים החליטו כי אין מנוס מסיום הקשר ביניהם, באמצעות איתור משקיע שירכוש את חלקם של המבקשים בחברה. מהלך זה לא צלח, והצדדים הגיעו למבוי סתום.

3. במצב דברים זה הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי, ביום 25.8.2015, הליך שכותרתו "בקשה דחופה להסרת קיפוח ולמתן סעדים זמניים וקבועים לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999". אמיליו וציון חששו כי במצב שנוצר לא תוכל החברה לתפקד, כאשר ידע מקצועי של החברה מצוי בידיהם הבלעדיות של דני ואורון, שהפסיקו לעבוד עבורה. כמו כן, חששו הללו כי דני ואורון עלולים לעשות שימוש במידע זה באופן שיפגע בחברה. בעקבות חששות אלו ביקשו המבקשים מבית המשפט רשימה של סעדים זמניים, במעמד צד אחד, שעניינם, ככלל, חיובם של דני ואורון לשתף פעולה עם החברה ולהימנע משימוש בידע המקצועי השייך לחברה. כמו כן התבקש בית המשפט להורות לדני להזרים לקופת החברה לצורך מימון המשך פעילותה השוטפת סך של 400,000 ₪.

4. מעבר לסעדים הזמניים, ביקשו המבקשים כי לאחר קיום דיון במעמד הצדדים יורה בית המשפט על שורה של סעדים קבועים אשר יסירו את הקיפוח הנטען: להורות כי הצווים הזמניים שהוטלו יהיו לצווים קבועים; להורות לדני להזרים כספים לקופת החברה לפי שיעור חלקו באחזקת מניות החברה, על-פי הצורך ובכפוף להדדיות שתחול על המבקשים; להורות ולהצהיר כי אמיליו הוא מורשה חתימה יחיד מטעם החברה; ליתן הוראות באשר למכירת מניות החברה לידי מי מהצדדים או לידי צד שלישי; וכן ליתן כל סעד נחוץ לשם הסרת הקיפוח הנטען.

5. בעניין הסעדים הזמניים נתן בית המשפט המחוזי כמה החלטות. ביום הגשת הבקשה, 25.8.2015, דחה בית המשפט המחוזי (השופט ס' ג'יוסי) את הבקשה להטלת הסעדים הזמניים במעמד צד אחד, והורה על המצאת הבקשה למשיבים. יומיים לאחר מכן, ביום 27.8.2015, הגישו המבקשים בקשה לעיון חוזר בהחלטה, וביום 28.8.2015 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה לעיון חוזר והטיל במעמד צד אחד את חלקם של הסעדים הזמניים שהתבקשו בבקשה (צווי מניעה, להבדיל מצווי עשה). כמו כן הורה בית המשפט לקבוע דיון במעמד שני הצדדים לעניין הסעדים הזמניים.

6. דיון ראשון התקיים ביום 24.9.2015 לפני השופטת ב' טאובר. בדיון זה נראה היה כי יתכן שהצדדים יגיעו ביניהן להבנות, ועל כן הסתיים הדיון בכך שהצדדים נשלחו למשא ומתן. המו"מ לא צלח, ודיון שני התקיים ביום 7.10.2015, בו נחקרו המצהירים על תצהיריהם. לאחר הדיון נקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב לעניין הסעדים הזמניים, ולבסוף ניתנה ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור ביום 17.11.2015.

ההחלטה

7. החלטתו של בית המשפט המחוזי עוסקת אמנם בבקשה למתן הסעדים הזמניים, אך לצורך בירור השאלה עוסקת ההחלטה גם במהותה של עילת הקיפוח הנטענת. במסגרת ההחלטה סקר בית המשפט המחוזי במפורט את השתלשלות היחסים בין שלושת בעלי המניות בחברה ושאר בעלי התפקידים בה, ואת הגורמים אשר הובילו לסכסוך בין הצדדים.

8. לצורך בירור סוגיית הקיפוח עצמה, היה על בית המשפט המחוזי לדון בכמה סוגיות משפטיות ועובדתיות המצויות במחלוקת בין הצדדים. ראשית, הסכסוך נסוב, בין היתר, סביב חיוביהם של הצדדים השונים מכוח הסכם שנכרת ביום 17.5.2012 בין בעלי המניות, שהסדיר את כל חיוביהם ההדדיים של הצדדים כלפי החברה (להלן: הסכם המייסדים). בית המשפט היה צריך להכריע בכמה שאלות פרשניות העולות מן החוזה. שנית, נחלקו הצדדים לגבי מעמדו של אורון בחברה וחיוביו מכוח חוזה זה, שכן איננו בעל מניות אלא עובד החברה בלבד. שלישית, חלק מן הסכסוך נסוב סביב פרשיית התפטרותו של דני מתפקידיו בחברה. בעיצומו של הסכסוך, ביום 13.7.2015, הודיע דני על התפטרותו מכל תפקידיו בחברה; ביום למחרת, 14.7.2015, חזר בו מהתפטרות זו וטען כי נעשתה בעידנא דריתחא. המבקשים סרבו להכיר בחזרתו של דני מהודעתו, והם חלוקים על מעמדו בחברה כיום עקב כך. לגבי שתי שאלות אחרונות אלו הכריע בית המשפט על סמך התשתית העובדתית שהונחה לפניו, כי יש לראות את אורון כעובד החברה בלבד, אשר התביעות כלפיו נתונות לסמכותו השיפוטית הבלעדית של בית הדין לעבודה; משכך, התרכזה ההחלטה בסעדים זמניים שהופנו כלפי דני בלבד. שנית, הוכרע כי משעה שהמבקשים סרבו לקבל את הודעת הביטול של דני, הרי שהוא נחשב כיום כבעל מניות בלבד, ולא כנושא משרה בחברה.