רע"א 8369/15רוני שואף ואח' נ' הועד המקומי ברור חיל, ישוב קהילתי כפרי ואח'

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 25.10.2015 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא ש' דברת וכב' השופטים א' ואגו ו-ג' גדעון) בע"א 27482-12-14, במסגרתו התקבל במלואו ערעור המשיבים, והתקבל בחלקו הערעור שכנגד, על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' סגן הנשיא א' אדם).

רקע והליכים קודמים

1. המבקשים הם הורים לילדים, אשר למדו בשנת הלימודים תשע"א בגן החובה "יורה" (להלן: גן החובה) הנמצא בשטח המשיב 3 (להלן: הקיבוץ). גן החובה ממומן על-ידי משרד החינוך, ומנוהל על-ידי המשיב 1 (להלן: הועד המקומי) והמשיבה 2 (להלן: האגודה). המבקשים 2-1 הם בני זוג, בעלי זכויות קנייניות בבית שהוקם בשטח ההרחבה הקהילתית בקיבוץ, ואילו המבקשים 7-3 שכרו בעבר דירות בהרחבה (המבקשים 5-4 הם בני זוג, וכך גם המבקשים 7-6). טענתם המשותפת של המבקשים, במסגרת תביעות שהגישו בבית משפט השלום, הייתה כי דרישת המשיבים 2-1 לתשלום סכום של 16,440 ש"ח כתשלום חובה וכתנאי להרשמה לגן החובה, כאשר הגן ממומן על-ידי משרד החינוך, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין הרלבנטי שעניינן תשלומי הורים לילדים בגן חובה. המשיבים 2-1 טענו בתגובה, כי הסכום הנוסף שנגבה מההורים, מעבר לתשלומי החובה שעל-פי דין, נדרש בגין "שירותי יתר" שסופקו במסגרת גן החובה, ובהם עשר שעות פעילות שבועיות נוספות; הפעלת הגן בחופשות; ריבוי מטפלים ביחס למספר הילדים בהשוואה לחינוך הציבורי; וכן פעילויות העשרה (להלן: שירותי היתר).

2. המבקשים 2-1 סרבו לשלם את הסכום שנדרש, ובחרו שלא לשלוח את בתם לגן בימי חופשה ובשעות הפעילות הנוספות. המשיבים מצדם הודיעו להם כי לא יפעלו לגבות את חובם, אך המשיכו להוציא לבני הזוג חשבוניות, וכן לפרסם ברבים כי קיים חוב על שמם בגין התשלום האמור. על כן, עתרו המבקשים 2-1 בתביעתם בבית משפט השלום לסעד הצהרתי, לפיו גביית התשלומים שבמחלוקת אינה חוקית, וכן לפיצוי עבור הנזקים מהם סבלו כתוצאה מהפרת החובה החקוקה, הרשלנות, הפגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע, שעוולו כלפיהם המשיבים.

           המבקשים 7-3 סרבו גם הם תחילה לשלם את תשלומי היתר, אך לאחר פניות חוזרות ונשנות מצד המשיבים 2-1 שילמו את הסכום הנדרש. אף על פי כן, המליץ הוועד המקומי לקיבוץ שלא לחדש את הסכמי השכירות עמם, ואכן השכירות לא חודשה. המבקשים 7-3, שהגישו את תביעתם לאחר שעזבו את הקיבוץ, עתרו להשבת כל הכספים שנגבו מהם, לטענתם, באופן בלתי חוקי, ולפצותם על הנזקים הכספיים והנפשיים שנגרמו להם בשל התנהלות המשיבים, בשל פרסום לשון הרע בהקשר של אי תשלום החוב וכן בשל "סילוקם" מהקיבוץ.

3. במסגרת הדיון בתביעות המבקשים, הוגשה לבית המשפט עמדת משרד החינוך, אשר בה צוין, כי בהתאם לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן:חוק לימוד חובה) והתקנות והצווים שניתנו מכוחו, וכן בהתאם לחוזר מנכ"ל לעניין תשלומי הורים, חייבת רשות חינוך מקומית לאפשר חינוך ציבורי בתנאים שקובע הדין, כאשר תשלומים בגין שירותים נוספים הם בגדר רשות בלבד, ואין לכפותם על הורים שאינם מסכימים להם. נוכח עמדת משרד החינוך, קבע בית משפט השלום כי המשיבים 2-1 הפרו חובות חקוקות בכך שלא אפשרו למבקשים לבחור בין קבלת שירותי היתר לבין ויתור על שירותים אלה בתקופה הרלוונטית. עם זאת, בית המשפט סבר כי אין מקום ליתן סעד הצהרתי בדבר אי חוקיות גביית התשלום, כפי שעתרו המבקשים 2-1, וקבע כי המשיבים היו רשאים לדרוש תשלומי יתר, אלא שנדרשה הבהרה כי התשלום נתון לבחירת ההורים. יוער, כי בעקבות הבהרת משרד החינוך, וטרם מתן פסק הדין בבית משפט השלום, חל שינוי במדיניות המשיבים, והם החלו להציע לתושבי הקיבוץ וההרחבה הקהילתית אפשרות בחירה בין קבלת שירותי היתר בתשלום, לבין ויתור על שירותים אלה, וממילא לא לשלם עבורם.

4. בית המשפט קבע כי המשיבים 2-1 פגעו באוטונומיה של המבקשים בכך שמנעו מהם לבחור בחינוך ציבורי ללא שירותי היתר, ופסק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בסך של 7,500 ש"ח לכל אחד מהמבקשים. אשר לתביעתם של המבקשים 7-3, בית משפט השלום קיבל את התביעה והורה על השבה חלקית של 70 אחוז מתשלומי היתר שנגבו. השבת הסכום אך בחלקו נקבעה על יסוד סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר) ותוך מתן משקל לעובדה שהתובעים וילדיהם נהנו בפועל משירותי היתר שסופקו על-ידי המשיבים. אשר לפיצוי בגין אי חידוש חוזי השכירות, קבע בית המשפט כי הקיבוץ היה רשאי לסיים את הסכמי השכירות, וכי המבקשים 7-3 היו צפויים לעזוב את הקיבוץ במוקדם או במאוחר. על כן, דחה בית המשפט את התביעה לפיצוי בגין העזיבה עצמה, אך פסק פיצוי בסך של 3,750 ש"ח לכל אחד מהמבקשים בשל ההשפלה ועוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהאופן בו התקבלה ההחלטה שלא לחדש את הסכמי השכירות.

           בנוסף, בית המשפט דחה את טענות המבקשים לעניין הוצאת לשון הרע וכן הטענות בדבר פגיעה בפרטיות, וחייב את המשיבים לשלם את הוצאותיהם של המבקשים בסך של 35,400 ש"ח.