רע"א 8157/14 עמותת היי טק הר חוצבים מרכז ליזמות טכנולוגית נ' שולמן

השופט י' דנציגר:

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' דראל) בהפ"ב 30526-07-14 מיום 5.11.2014, אשר במסגרתה התקבלה בקשת המשיב למנות בורר במחלוקת בין הצדדים בהתאם לסעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

תמצית הרקע העובדתי והחלטת בית המשפט המחוזי

1. המבקשת הינה עמותה רשומה שמטרתה עידוד וקידום יזמוּת בישראל. המבקשת מפעילה "חממה טכנולוגית" בירושלים כחלק מפרויקט "החממות הטכנולוגיות" של המדען הראשי במשרד הכלכלה, שמטרתו לקדם ולעודד יזמוּת טכנולוגית בישראל. המשיב הינו מדען ויזם. ביום 12.10.2000 חתמו הצדדים על הסכם שכותרתו "הסכם יזמות" (להלן: ההסכם), אשר עניינו הקמת מיזם לפיתוח מכשיר למדידת סוכרים בענבים וביין. אין חולק כי המשיב היה הוגה הרעיון ו"הרוח החיה" במיזם. מכוח ההסכם הוקמה ביום 19.2.2001 חברה ששמה וינורון טכנולוגיות בע"מ (להלן: חברת וינורון או החברה), אשר פעלה במסגרת "החממה הטכנולוגית" ואשר בין בעלי מניותיה היו, בין היתר, המבקשת והמשיב. המשיב שימש כמנהל מחקר ופיתוח וכדירקטור בחברה. בסעיף 11.4 להסכם נכללה תניית בוררות, לפיה כל סכסוך שיתגלע בין הצדדים בקשר להסכם, גם לאחר סיומו, יובא להכרעת בורר יחיד מוסכם שימונה בהסכמת הצדדים, וכי בהיעדר הסכמה ימונה הבורר על ידי ראש לשכת עורכי הדין. ביום 30.4.2003 החליט המדען הראשי על הפסקת התמיכה בחברת וינורון, עקב אי עמידתה ב"אבן דרך" חיונית, וכתוצאה מכך הופסקה פעילות החברה במסגרת "החממה הטכנולוגית".

2. בחודש אפריל 2010 הגיש המשיב כנגד המבקשת תביעה כספית לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים על סך כ-12,000 ש"ח. במסגרת תביעתו טען המשיב – שייצג את עצמו – כי המבקשת נותרה חייבת לו כספים מכוח היותם בעלי מניות בחברת וינורון ומכוח ההסכם ביניהם. המבקשת הגישה כתב הגנה, ולצידו הגישה בקשה להעברת הדיון בתביעה לבית משפט השלום בירושלים. בקשת המבקשת התקבלה והדיון הועבר לבית משפט השלום. במהלך הדיון שהתקיים ביום 17.2.2011 שאל בית משפט השלום (השופט ע' עאסי) את הצדדים מדוע הם אינם מבררים את המחלוקות ביניהם בהליך בוררות. המשיב טען כי הוא הביע בעבר נכונות ללכת לבוררות אך המבקשת התחמקה מבוררות. בנוסף טען המשיב כי יש לברר את תביעתו הנוכחית בבית המשפט, וכי בהתאם לחוק יש אפשרות שבית משפט לתביעות קטנות יישב כבורר. המבקשת מצידה ציינה כי אין לה עניין להמשיך את ההתנהלות המשפטית מול המשיב, וכי היא מוכנה להתפשר עימו על סכום התביעה בתנאי שיחתום על כתב ויתור גורף לפיו אין לו תביעות נוספות כנגדה. המבקשת ציינה כי היא מתנגדת להעברת הסכסוך לבוררות בשלב זה, וכי אם המשיב אינו מסכים להתפשר כאמור אזי עליו להגיש תביעה מסודרת שתכלול את כל טענותיו כנגדה. בשלב זה הבהיר בית משפט השלום למשיב כי "הגשת תביעה [לבית המשפט] וביקשת בוררות. זה לא הולך ביחד", ובמענה לכך ענה המשיב כי הוא מבקש לברר את תביעתו הנוכחית בבית משפט, וכי לשיטתו תביעה זו אינה קשורה למחלוקת הרחבה יותר בין הצדדים. המבקשת שבה והדגישה כי היא מתנגדת להעברת הסכסוך לבוררות וביקשה מבית המשפט למחוק את התביעה ולהורות למשיב להגיש תביעה מסודרת ומפורטת. בשלב זה ציין בית המשפט לפרוטוקול כי הסביר למשיב על חוק הבוררות, ובתגובה לכך הצהיר המשיב כי הוא מבקש לדון בתביעתו בבית המשפט. משכך טענה המבקשת כי יש לדון בטענותיה המשפטיות, לרבות טענת התיישנות. במענה לכך ציין המשיב: "על 12,000 ש"ח המטרה ברורה. שאר הדברים אני לא מוותר עליהם. הנתבעת רוצה שאוותר על הכל תמורת 12,000 ש"ח. בשאר הדברים נטפל בבוררות". לנוכח האמור לעיל, הורה בתום הדיון בית המשפט על מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים ועל המשך הדיון לפניו.

3. ביום 13.3.2013 ניתן פסק דין בתביעת המשיב (ת"א 39927-04-10, השופט ע' עאסי), אשר במסגרתו נדחתה התביעה במלואה. בית משפט השלום ציין כי בין הצדדים התקיימה מכוח הסכם היזמות מערכת יחסים מסועפת ומורכבת, וכי תביעתו של המשיב מתייחסת רק לשני מרכיבים בודדים בתוך ההתחשבנות הכוללת שבין הצדדים, "תוך שהמשיב שומר לעצמו את האפשרות להגיש תביעה נוספת לבירור יתר הנדבכים המשמעותיים התלויים בין הצדדים". בית המשפט קבע כי התנהלות זו של המשיב נועדה לכישלון, שכן על מנת שיהיה סיכוי למשיב לזכות בתביעתו בגין שני הרכיבים הנתבעים על ידו, היה עליו להציג ולהוכיח את מכלול מערכת היחסים הכספית בין הצדדים, וזאת על מנת להיווכח האם ב"שורה התחתונה" זכאי המשיב לקבל כספים מהמבקשת או לא. נקבע כי המשיב לא הרים את הנטל במסגרת תביעתו והותיר את בית המשפט ללא אפשרות להכריע בהתחשבנות הכוללת בין הצדדים, ומשכך דין תביעתו להידחות.

4. המשיב הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים. במסגרת הערעור חזר המשיב – שייצג את עצמו גם בערעור – על טענותיו בתביעתו, ובמקביל ביקש מבית המשפט למנות בורר בסכסוך שבינו לבין המבקשת בהתאם לתניית הבוררות שבהסכם. המבקשת טענה בסיכומיה בערעור כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום. בנוסף טענה המבקשת כי אין בסיס בדין לבקשה למינוי בורר במסגרת הליך ערעור על פסק דין של בית משפט השלום, וכי ממילא משעה שהמשיב הגיש תביעה כספית לבית משפט הוא ויתר על אכיפת תניית הבוררות.

5. ביום 26.12.2013 ניתן פסק דין בערעור (ע"א 9781-05-13, השופט הבכיר צ' סגל). בית המשפט המחוזי קבע כי כל טענה שהועלתה על ידי המשיב במסגרת תביעתו מהווה חלק מסוים במערכת עובדתית רחבה אשר המשיב לא הצליח להוכיח, וכי הטענות שהעלה המשיב בערעורו אינן מתמודדות עם כשל בסיסי זה. עוד נקבע כי טענות המשיב היו ברובן בלתי רלוונטיות וחלקן אף לא היו מבוססות בדין, וכי כזו היא בקשת המשיב – שהועלתה במסגרת ערעורו – למינוי בורר, למרות שהוסבר לו עוד בבית משפט השלום כי היה עליו לבחור בין הגשת תביעה בבית משפט לבין הליך בוררות. צוין כי המשיב "היה משפר את עמדתו אלפי מונים" לו היה שוכר שירותיו של עורך דין שייצגו לאחר שהועברה תביעתו מבית משפט לתביעות קטנות לבית משפט שלום, "אך משבחר לצעוד במשעול ההליך המשפטי בכוחות עצמו, עליו לשאת בתוצאות מעשיו, ואין לו להלין אלא על עצמו". לגופו של עניין נקבע כי המשיב לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו וכי הוא לא הוכיח מהן כלל ההתחייבויות שנטלו על עצמם שני הצדדים. בנוסף צוין כי אין חולק שהמבקשת שילמה סכומי כסף גבוהים משמעותית מאלו שנתבעו בשל מעורבותה בחברת וינורון, מבלי שהמשיב הסביר מדוע הוא נמנע מלשאת בחלקו בהוצאות אלה. לפיכך נקבע כי דין הערעור להידחות.

6. בחודש יולי 2014, כחצי שנה לאחר מתן פסק הדין האמור לעיל, הגיש המשיב – שגם בשלב זה ייצג את עצמו – בקשה למינוי בורר בהתאם לסעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק). המבקשת הגישה תגובה לבקשה, במסגרתה התנגדה למינוי בורר. ביום 5.11.2014 ניתנה החלטה בבקשה (הפ"ב 30526-07-14, השופט א' דראל), היא ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור דנן.