רע"א 8068/15 אסטל בן עמי נ. כונס הנכסים הרשמי

רקע

2. הרקע לבקשה שלפנַי ארוך (מדי) ומורכב. להלן בקיצור נמרץ העובדות הצריכות לצורך הכרעה בבקשה. המבקשת היא גרושתו של המשיב 3 (להלן:החייב), המוכרז למן שנת 2007 כפושט רגל, ולהם ארבעה ילדים משותפים. בשנת 2008 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לקציבת דמי מזונות, בהתבסס על הסכם גירושין שנערך בינה לבין החייב בשנת 2004, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. במסגרת ההסכם נקבע כי על החייב לשלם למבקשת דמי מזונות בסך של 10,000 ₪ בכל חודש. במסגרת ההסכם הוקנו למבקשת נכסי מקרקעין השייכים לחייב (להלן: הדירה והבית; חשיבותו של פרט זה לענייננו תבואר להלן). המשיב 2 (להלן: הנאמן) התנגד לבקשה לקציבת דמי מזונות, המשיב 1 (להלן: הכנ"ר) כלל לא הגיש את תגובתו לבקשה, ובמשך מספר שנים נשארה הבקשה תלויה ועומדת, לפני מספר מותבים, מבלי שניתנה החלטה בעניינה.

3. ביום 16.4.2009 ניתן בבית משפט השלום בירושלים פסק דין בתובענה שהגישה אחת מן הנושות של החייב. באותו עניין ביקשה הנושה ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הסכם הגירושין בין החייב למבקשת לא נעשה אלא לצורך 'הברחת' נכסי החייב, ובכלל זה הדירה והבית, במטרה להתחמק מתשלום חובותיו. בית המשפט קיבל את הטענה כי העברת הדירה והבית לחזקתה של המבקשת נעשו למראית עין בלבד, וקבע כי החייב הוא הבעלים של מחצית הזכויות בהם. ערעור על פסק הדין נדחה, והנאמן ביקש אפוא לפעול למימושם של הדירה והבית. המבקשת מצדה התנגדה למימוש בנימוקים שונים, בין היתר מן הטעם שלחייב יש חוב מזונות כלפיה בשיעור גבוה, כדי מאות אלפי ₪. ביום 11.12.2012 ניתנה החלטה בעניין מימוש הנכסים, ובה אימץ בית המשפט המחוזי את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית משפט השלום ביחס להסכם הגירושין, קבע כי אין בסיס לטענותיה של המבקשת על חוב מזונות של החייב כלפיה, והורה על מימוש הדירה והבית.

4. מספר שנים לאחר מכן, ביום 5.1.2015, הגישה המבקשת 'בקשה למתן החלטה בבקשותיה לקציבת מזונות'. בקשה זו הוגשה על רקע החלטת בית המשפט המחוזי, שניתנה מספר חודשים קודם לכן, בגדרה הורה לנאמן לפעול למימוש הדירה והבית (שמימושם התעכב מחמת התנגדויות שהגישו החייב והמבקשת), כמו גם על רקע התנגדותו של הנאמן לקציבת דמי מזונות. התנגדותו של הנאמן היתה נעוצה בין היתר בכך שלטענתו מתגוררת המבקשת בבית (אשר מחציתו, כאמור, נמצאת בבעלות החייב) מבלי לשלם שכר דירה, ואף משכירה יחידות דיור הצמודות לו, כאשר דמי השכירות נכנסים ל'כיסה הפרטי' ולא לקופת הכינוס. בבקשתה קובלת המבקשת על התנהלותו של הנאמן, אשר מחד גיסא מתנגד לקציבת דמי מזונות בטענה כי היא 'מתעשרת' מדמי השכירות על חשבון קופת הכינוס, אך מאידך גיסא לא פעל במשך שנים לשם קבלת צווים מבית המשפט בהקשר זה.

5. ביום 26.10.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בהתבסס על שלושה טעמים מרכזיים: ראשית, בחינת התנהלותה של המבקשת במסגרת הליך פשיטת הרגל לאורך השנים, שלא שבה ועמדה על בקשתה, מלמדת כי היא "זנחה את הבקשה לקציבת מזונות" (פסקה 15); שנית, "גם אם המבקשת לא זנחה את בקשתה, הרי בהחלטת כב' השופט מוסק מיום 11.12.12 ניתן מענה לטענותיה בכל הנוגע למזונות" (פסקה 16); שלישית, "העובדה שהמבקשת נהנתה במשך השנים מדמי שכירות שהתקבלו מהשכרת יחידות הדיור הצמודות לנכס ברחוב בר און [הבית – נ' ס'] והעובדה שהמבקשת לא נזקקה למזונות במהלך השנים, תומכים בכך שאין מקום לקציבת מזונות" (פסקה 19).

           מכאן הבקשה שלפנַי.

עיקרי טענות הצדדים

6. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי זנחה את בקשתה לקציבת דמי מזונות, וכל עוד היתה בקשתה תלויה ועומדת לא היה עליה לשוב ולהגיש בקשות חוזרות ונשנות בעניין. כמו כן, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.12.2012 כבר הכריעה בסוגיית קציבת דמי המזונות. לטענתה, החלטה זו מבוססת על "טעויות עובדתיות קיצוניות", מה גם שהיתה בבחינת 'אוביטר' בלבד (שכן הדיון באותה החלטה נסוב סביב סוגיית מימוש הבית). בנוסף, שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את הבקשה לגופה, נוכח טענות הנאמן שלפיהן לא שילמה המבקשת לקופת הכינוס את דמי השכירות בגין השימוש בחלקו של החייב בבית. לטענתה, איזון זה שערך בית המשפט המחוזי בין 'זכויותיה' ל'חובותיה', נעדר בסיס עובדתי, ונעשה מתוך הסתמכות על קביעותיו הלכאוריות של הנאמן, ללא שנשמעה עמדתה בעניין, ומבלי להתייחס למחדלו של הנאמן, שלא פעל במשך השנים לגבות את דמי השכירות.

7. מנגד, הנאמן והכנ"ר (שתגובותיהם הוגשו בנפרד, אך תורף דבריהם זהה) טוענים כי יש לדחות את הבקשה, הן על הסף, הן לגופה: לדחות על הסף – שכן המבקשת מושתקת מלשוב ולהעלות את סוגיית קציבת דמי המזונות לאחר שבית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 11.12.2012 – החלטה שנעשתה חלוטה – כבר דן בבקשה ודחה אותה; לדחות לגופה – נוכח דמי השכירות שמשלשלת המבקשת לכיסה במהלך השנים שלא כדין; התנהלותה במסגרת ההליך, ובפרט היותה שותפה להברחת נכסיו של החייב; והעובדה שילדיהם של החייב והמבקשת כבר בגירים, למעט הבת הצעירה, שאף היא כבר בת 16 שנים.