רע"א 7960/14 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עידית גולד

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 6.10.2014 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק; ע"ר 56728-05-14) בגדרו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' יעקובוביץ) שלא לדחות על הסף את תביעת המשיבה 1 נגדה מחמת התיישנות.

רקע והליכים קודמים

1.        ביום 24.8.2006 נסעה איה מישר ז"ל (להלן: המנוחה) ברכב שהיה נהוג על-ידי המשיב 2 ונחבלה עת שהרכב היה מעורב בתאונת דרכים. המנוחה נפטרה ביום 24.1.2008 ואמה, שלימים אף היא הלכה לעולמה, הייתה היורשת שלה. המשיבה 1 (להלן: המשיבה) היא אחותה של המנוחה והיורשת של האם. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המבקשת, מבטחת השימוש ברכב, בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, וזאת בגין נזקים שנגרמו, לטענתה, למנוחה (ת"א 2349-02-14). יצוין כי התביעה הוגשה גם נגד נהג הרכב בו נסעה המנוחה (המשיב 2) וגם נגד הרופאה שטיפלה במנוחה (המשיבה 3), כשכלפי משיבה זו נטענה רשלנות בטיפול רפואי שניתן למנוחה. בד בבד עם הגשת כתב הגנתה, בקשה המבקשת להורות על דחיית תובענת המשיבה על הסף. נטען, כי התובענה הוגשה שבע שנים וחמישה חודשים לאחר אירוע תאונת הדרכים ועל כן יש לדחותה על הסף מחמת התיישנות. בתשובתה לבקשה לדחות את תביעתה על הסף, טענה המשיבה, בין היתר, לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). המשיבה טענה עוד, כי התביעה נגד נהג הרכב (המשיב 2) לא התיישנה, בשל קיומו של הליך קודם שהוגש נגדו ונמחק, כך שממילא תישאר המבקשת "בתמונה".

2.        בהחלטתה מיום 13.5.2014 דחתה כב' הרשמת את הבקשה לדחיית התובענה על הסף בקבעה כי יש לאפשר את בירורה של טענת ההתיישנות במסגרת ההליך העיקרי:

"נוכח השתלשלות הדברים כפי שמתוארת בתגובה, דומה עלי כי מקרה זה אינו בא בגדרם של אותם מקרים בהם יש בחישוב אריתמטי פשוט כדי לחרוץ גורלה של הטענה. משנטען לתחולת הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הרי שההכרעה בסוגיית ההתיישנות מצריכה הנחתה של תשתית עובדתית, בירורה ובסופו של יום קביעתם של ממצאי עובדה. בירור ממין זה אינו הולם שלב זה של ההליך – סילוק על הסף".

3.        ערעור שהגישה המבקשת על החלטת הרשמת נדחה בפסק דינו של בית משפט קמא. בית משפט קמא דחה את טענת המבקשת כי אין לשמוע את טענת המשיבה באשר להארכת תקופת ההתיישנות מאחר שהלה לא הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה. בית משפט קמא עמד על כך, שהמבקשת נמנעה מלהעלות טענה זו בפני הרשמת, וטענה לכך לראשונה במסגרת הערעור, ולכן יש לראות בה כמי שוויתרה על טענה זו. עוד נקבע, כי בהחלטת הרשמת לא נפל "פגם היורד לשורשו של עניין" וגם מסיבה זו אין מקום להתערב בהחלטה, בשלב זה של ההליך. בית משפט קמא הוסיף, כי גם אם בסופו של יום תתקבל טענת המבקשת, הרי שהנזקים שיגרמו לה מעצם ניהול ההליך אינם בלתי הפיכים וניתן יהיה לפצות עליהם בפיצוי כספי הולם.

           כלפי פסק דינו של בית משפט קמא הוגשה הבקשה דנא.

4.        בבקשה נטען, כי "מדובר בתיק בעל נסיבות מיוחדות וחריגות" וכי ההחלטות שניתנו בגדרו "נוגעות לעניינים החורגים מעניינם הפרטי של הצדדים", שכן הן מעוררות שאלה ביחס למדיניות השיפוטית הראויה בכל הנוגע למקרים בהם יש להורות על דחיית תביעה על הסף, שכן "לא יעלה על הדעת כי נתבע יאלץ לנהל הליך משפטי ארוך וסבוך, כאשר על פניו ולמקרא כתב התביעה וכתב ההגנה ברור כי התביעה ... התיישנה". המבקשת מלינה גם על קביעת בית משפט קמא לפיה משלא טענה בפני הרשמת כי אין להישמע לטענות המשיבה באשר להארכת תקופת ההתיישנות לאחר שלא הוגש כתב תשובה. בהקשר זה נטען, כי שעה שאין מחלוקת שהמשיבה לא הגישה כתב תשובה, והדברים היו ידועים לרשמת, לא נדרשה המבקשת להעלות טענה זו.

דיון והכרעה