רע"א 7612/16, עזבון המנוח סאלח מחמד עבאס ז"ל באמצעות יורשיו ואח' נ' עזבון המנוח סאלח חסין עבאס ז"ל באמצעות היורש מוחסן סאלח עבאס נושא

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון נתנאל) בת"א 7932-05-09 מיום 2.8.2016, בה נדחתה בקשת המבקשים לבטל את פסק הדין שניתן נגדם.                                             

2. נגד המבקשים ונתבעים נוספים הוגשה תביעה ביום 12.5.2009, שעניינה בעלות בחלקת מקרקעין. משלא הוגשו כתבי הגנה, ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבעים כולם ביום 4.11.2010 (להלן: פסק הדין הראשון). פסיקתא מתוקנת נחתמה ביום 24.1.2013. לאחר זמן ביקשו שני נתבעים כי יבוטל פסק הדין שניתן נגדם, ובקשתם נענתה; לגבי האחד, בהחלטה מיום 30.10.2014 (להלן: החלטת הביטול), ולגבי האחר, מכוח הסכמה דיונית בין הצדדים מיום 10.3.2015. נתבעים אלו התגוננו מפני התביעה, ובפסק דין שניתן בעניינם ביום 16.6.2016 סולקה התביעה נגדם על הסף מחמת התיישנות (להלן: פסק הדין השני).

3. המבקשים שלפני הגישו אף הם בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדם בהעדר הגנה. הבקשה הוגשה ביום 2.8.2016, לאחר שניתן פסק הדין השני. בו ביום דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם וקבע כי "התיק מתנהל מאז שנת 2009 והיו למבקשים די והותר הזדמנויות להגיש כתבי הגנה", וכי אין להאמין לטענתם כי לא ידעו על ההליכים המתנהלים, ולפיכך אין להעתר לבקשה.

           על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

4. בבקשה נטען כי ההליך כולו התנהל מבלי שהומצאו למבקשים כתבי בי-דין, אף שהמשיב הצהיר בבית המשפט כי עשה כן, וגם פסק הדין הראשון מעולם לא הומצא להם; מועלות אף טענות הנוגעות לזיוף אישורי המצאה. פסק הדין הראשון בוטל מטעם זה ביחס לנתבעים שכבר ביקשו זאת, ואין טעם שלא להחיל אותה החלטה גם כלפי המבקשים. בנוסף, כאמור, נקבע בבית המשפט המחוזי כי יש לדחות את התביעה נגד נתבעים אלו על הסף מחמת היותה נגועה בהתיישנות; משכך ברי כי סיכויי ההגנה של המבקשים טובים ביותר, שכן בשל אותו נימוק יש לדחות את התביעה גם ביחס אליהם.

5. המשיב מתנגד לבקשה. לעמדתו, המבקשים היו מודעים להליך לכל אורכו, וזאת בניגוד לנטען בבקשה לפיו רק לאחר פסק הדין האחרון, מיום 16.6.2016, נודע להם על כך. מכל מקום, ברי כי המבקשים היו מודעים לפסק הדין שניתן נגדם, לכל הפחות מזה מספר חודשים. משכך, חלף המועד לבקש את ביטול פסק הדין, ואין הצדקה להאריכו.

דיון והכרעה

6. בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. זאת, על אף התנגדות המשיב, מששוכנעתי כי הדבר לא יוביל בנסיבות העניין לפגיעה בזכותו כבעל דין. על אף שאכן מדובר במקרה גבולי, דומני כי הכף נוטה לטובת קבלת בקשת ביטול פסק הדין, בד בבד עם חיוב המבקשים בתשלום הוצאות.

7. כידוע, שניים המה השיקולים לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה: הטעם למחדלו של המבקש מזה, וסיכויי הגנתו מזה; כאשר לרוב ינתן משקל רב לסיכויי ההגנה, מתוך הנחה שתרופה למחדלו של המבקש ניתן להשיג באמצעות השתת תשלום הוצאות (רע"א 1957/12 חלה נ' כהן, פסקאות 10-11 (22.5.2012); רע"א 3269/16 השרון שרותי טקסי בע"מ נ' מוניות קו 51 בע"מ, פסקה 16 ופסקה 22 (14.6.2016)). בעניין שלפנינו, מחדל המבקשים – על פניו – גדול. פסק הדין הראשון ניתן בשלהי שנת 2010, ופסיקתא מתוקנת נחתמה בראשית שנת 2013. הנתבע הראשון שביקש לבטל את פסק הדין הגיש את בקשתו ביום 9.6.2014, כשנה וחמישה חודשים אחרי חתימת הפסיקתא. בהחלטת הביטול העדיף בית המשפט המחוזי את גרסת המשיב, לפיה כתב התביעה הומצא לנתבע זה כדין, אך נעתר לבקשה בין היתר בהתחשב בכך שלא הוכח שפסק הדין הומצא לו. מכל מקום, מאז חלף זמן רב, ויש יסוד מוצק להנחה העובדתית של בית המשפט המחוזי כי יתר הנתבעים, ולמצער חלקם, מודעים זה מכבר להליך ולפסק הדין שניתן נגדם, והשתהו באופן ניכר מעת הגשת בקשת הביטול. הדבר עולה הן מפסק הדין הראשון, בו צוין כי חלק מהנתבעים הגישו לתיק כתבי הגנה לאחר שניתן פסק הדין נגדם – אך לא ביקשו לבטלו; הן מפרוטוקולים של דיונים שהתנהלו בעניינם של שני הנתבעים שביקשו את ביטול פסק הדין. משהעניין לא נדון לעומקו ביחס למבקשים דכאן, אין לקבוע במסגרת בקשה זו קביעות עובדתיות באשר להמצאת כתבי בי-דין שונים לידי המבקשים, כמו גם מאימתי בדיוק ידעו המבקשים על אודות ההליך ועל פסק הדין, אך מכל מקום מדובר בפרק זמן משמעותי שבו נמנעו המבקשים מלהגיש בקשה כלשהי בעניין ביטול פסק הדין. גם לאחר הגשת הבקשה שלפניי הוסיפו המבקשים להשתהות, ביקשו פעם אחר פעם הארכת מועד להפקדת ערבון, דבר שעיכב את הדיון בבקשה זו.

8. מאידך גיסא, אין ניתן להתעלם מקביעותיו הברורות של בית המשפט המחוזי בפסק הדין השני המשליכות במישרין על סיכויי ההגנה. בפסק דין זה, שבו נדונה התביעה לראשונה לגופה, צוין כי לפי כתב התביעה רכש התובע ממורישם של חלק מהנתבעים זכויות מסוימות במקרקעין במהלך שנות החמישים, ובמועד מאוחר יותר, בתאריך שאינו ידוע, רכש ממורישם של נתבעים אחרים זכויות נוספות במקרקעין. לתביעה לא צורף כל מסמך שיש בו כדי להעיד על העסקאות הנטענות. הזכויות נרשמו במרשם המקרקעין בשנת 1966, לאחר הסדר, על שם מורישיהם של הנתבעים. עם זאת, בתביעה נטען כי אבי התובע החזיק בשטח מסוים במקרקעין ונהג בו מנהג בעלים לאורך שנים; ואת הרישום במרשם המקרקעין יש לבטל מחמת מרמה.