רע"א 7385/16

א.           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (סגן הנשיא ק' ורדי, השופטים מ' יפרח וח' ברנר) בע"א 23133-07-15 מיום 4.7.16 במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (השופטת א' פרוסט-פרנקל) בת"א 42849-10-13 מיום 7.5.15. עניינה של הבקשה – סכסוך כספי.

רקע והליכים קודמים

ב.            המבקשת היא חברה ישראלית העוסקת בסחר בינלאומי. משנת 2008 הפיצה ושיווקה המבקשת, באמצעות חברת בת, חיסונים לשוק התרנגולות באוזבקיסטן המיוצרים על ידי חברת ביוואק בע"מ (להלן ביוואק). במהלך שנת 2013 התערערו היחסים בין החברות עד שלבסוף הפסיקה ביוואק להשתמש בשירותיה של המבקשת והחלה להפיץ ולשווק את החיסונים באוזבקיסטן באמצעות חברת Mirta Investment Consulting Service Ltd (להלן מירטה) הנמצאת בבעלותו של המשיב 1. המשיב 2 הוא בנו של המשיב 1, והמשיבה 3 היא חברה שהוקמה על ידי המשיבים 2-1 לצורך שיווק חיסונים ורשומה על שם המשיב 2 בלבד.

ג.            לאחר התערערות היחסים ביניהן, הגישו המבקשת וביוואק תביעות הדדיות זו כנגד זו, שהסתיימו בפסק בוררות של השופט בדימוס משה גל מיום 23.12.14 (להלן פסק הבוררות). במסגרת פסק הבוררות נקבע, בין השאר, כי בין ביוואק למבקשת נכרת למעשה הסכם בהתנהגות על פיו תהיה המבקשת המפיצה הבלעדית של חיסוניה באוזבקיסטן – הסכם שניתן לביטול בהתראה של שישה חודשים. עוד נקבע, כי החל מאוגוסט 2012 הפסיקה למעשה המבקשת לשווק את מוצריה של ביוואק באוזבקיסטן. המבקשת טענה כי השיווק הופסק בעקבות הידוק הפיקוח על יבוא חיסונים לאוזבקיסטן, אך התברר, כך על פי פסק הבוררות, כי היה מדובר באמתלה בלבד, והסיבה האמיתית להפסקת הפעילות העסקית הייתה הסתבכות של המבקשת עם רשויות המכס באוזבקיסטן. נקבע כי בעקבות זאת החליטה ביוואק להפסיק את ההתקשרות עם המבקשת, כיון שהאמון שהיה לה בה ובאנשיה נפגע, ובתחילת 2013 בוטלה ההתקשרות ועמה גם הסכם הבלעדיות. עוד נקבע בפסק הבוררות, שהיה זה מסמכותה של ביוואק לסיים את ההתקשרות עם המבקשת, זאת למרות שנפל פגם בהליך סיום ההתקשרות בכך שביוואק לא הודיעה למבקשת על ביטול ההסכם כראוי. משפקע הסכם הבלעדיות, כך נקבע, הייתה יכולה ביוואק לשווק את מוצריה גם בעזרת חברות אחרות. עוד נקבע, כי ביוואק היא זו שנשאה בעלות הוצאתם של רשיונות היבוא בהם השתמשה המבקשת, ולכן היתה יכולה להמשיך ולהשתמש בהם גם לאחר סיום ההתקשרות עם המבקשת. עם זאת נכתב, כי "אפשר שקיימת טענה כלפי המפיץ החלופי, אם בכלל, אולם זאת לא בהליך דנן". הבורר חייב את ביוואק לשלם למבקשת על עלויות הוצאתם של מספר רשיונות שבעבורם טרם שילמה, ופיצויים על כך שלא נתנה הודעת ביטול כנדרש. סכום זה קוזז מחוב אותו חבה המבקשת לביוואק, כך שלבסוף שילמה המבקשת 500,000 ₪ לביוואק.

ד.            ביום 22.10.13, טרם מתן פסק הבוררות, הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 42849-10-13) על סך 1,000,000 ₪ (מטעמי אגרה) כנגד המשיבים בעילה חוזית ובעילות של נזיקין, עשיית עושר ולא במשפט ועוולות מסחריות. טענתה המרכזית הייתה שהמשיבים גרמו להפסקת הפצתם של מוצרי ביוואק על ידי המבקשת והשתמשו בסודותיה המסחריים ובתשתיות אותן פיתחה באוזביקיסטן לשם הפצת המוצרים. ביום 7.5.15 דחה בית משפט השלום את התביעה. נקבע, על בסיס עדויות ועל בסיס פסק הבוררות, כי לא הוכח שהמשיבים הם שגרמו להפסקת ההתקשרות בין ביוואק למבקשת. התנהלותה של המבקשת אל מול ביוואק, כך נקבע, היא זו שגרמה להפסקת ההתקשרות. עוד נקבע, כי ההתקשרות בין ביוואק למירטה באמצעות המשיב 1 נעשתה רק לאחר שההתקשרות בינה לבין המבקשת בוטלה כדין. המשיב 1, כך נקבע, פנה בפרק הזמן שבין אוגוסט 2012 לינואר 2013 לביוואק כדי לרכוש חיסונים לחווה באוזבקיסטן, אך זאת הפנתה אותו למבקשת בטענה שהיא האחראית על שיווק מוצריה במדינה. רק לאחר הפסקת השיווק באמצעות המבקשת בינואר 2013, החלה ביוואק לנהל משא ומתן עם מירטה להפצת מוצריה באוזבקיסטן. כן נקבע, כי המבקשת לא הוכיחה את קיומו של סוד מסחרי אותו גנבו המשיבים. רשימת הלקוחות, כך נקבע, נלקחה מרשימת מגדלי העופות באוזבקיסטן הפתוחה לעיון הציבור במשרד החקלאות במדינה, ולא מן המבקשת. עוד נקבע, כי לא הוכח שההליכים המשפטיים שהתנהלו כנגד המבקשת באוזבקיסטן נבעו מיוזמת המשיב 1. לבסוף נקבע, כי אין כל עוולה בכך שעובדים שהפסיקו לעבוד במבקשת הועסקו על ידי המשיבים, וכי לא הוכח שהמשיבים משתמשים בתשתיות שהקימה המבקשת או ברשיונות היבוא לאוזבקיסטן השייכים לה.

ה.           ביום 12.7.15 ערערה המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 23133-07-15). ביום 4.7.16 נדחה הערעור. נקבע כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על ממצאי עובדה שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. נקבע כי בית משפט השלום קבע כדין, שלא היה פסול בהתקשרות שבין ביוואק למירטה באמצעות המשיב 1; כי אין כל עוולה בכך שמירטה העסיקה עובדים שעבדו בעבר במבקשת; כי אין פסול בשימוש שעשתה מירטה ברשיונות היבוא כיון שאלה אינם שייכים למבקשת אלא לביוואק; וכי לא הוכח קיומו של סוד מסחרי או מידע עסקי שאינו נחלת הרבים ושגנבום המשיבים. עוד נקבע, כי גם אם הייתה התעשרות של המשיב 1, לא הוכח שהייתה זו התעשרות שלא כדין, שכן המבקשת פוצתה בפסק הבורר בעבור הפסקת ההתקשרות בלא הודעה מוקדמת מספקת ובעבור הרשיונות. מכאן הבקשה שלפני.

בקשת רשות הערעור

ו.                    ראשית נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את הערעור ללא ניתוח הראיות ותוך התעלמות מטענות מהותיות שהוכחו על ידי המבקשת. התעלמות זו, כך נטען, היא פגם היורד לשורש פסק הדין, והותרתו על כנו פוגעת בזכות הקניין של המבקשת במידה הדורשת התערבות בגלגול שלישי מטעמי צדק. שנית נטען, כי שגו בתי המשפט כשקבעו שהפסקת שיווק מוצריה של ביוואק באוזבקיסטן על ידי המבקשת לא נגרמה על ידי המשיבים. נטען, כי מפסק הבוררות ומהעדויות עולה שהמשיב 1 פעל בסתר כדי לבטל את ההסכם בין ביוואק למבקשת, ולהפיץ בעצמו את מוצריה של ביוואק. כן נטען, כי המשיב 1 הכפיש את המבקשת ומנהליה ונקט הליכים משפטיים באוזבקיסטן כנגדה עד שקיבל הוראה מביוואק להפסיקם. שלישית נטען, כי שגו בתי המשפט כשקבעו שהמבקשת לא הוכיחה את קיומו של סוד מסחרי אשר גנבו המשיבים. קביעה זו, כך נטען, אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר, שכן לא יתכן שאדם ללא ידע ומומחיות יכול היה להקים רשת שיווק כפי שעשה המשיב 1 ללא שישתמש בידע שהיה ברשות המבקשת. הסוד המסחרי הוא, לטענת המבקשת, המידע העסקי, רשימת הלקוחות, שיטת השיווק והעובדים שלה. רביעית נטען, כי שגו בתי המשפט כשקבעו שלא קמה עילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט או חוק עוולות מסחריות, תוך התעלמות מכך שהמשיב 1 מוכר חיסונים ללקוחות המבקשת ומשתמש בתשתיות ובעובדים שלה. המבקשת הקימה, כך לטענתה, את עסק שיווק החיסונים באוזבקיסטן "יש מאין", והמשיבים משתמשים בעבודה שאותה השקיעה כדי להפיק רווחים. חמישית נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע, שגם אם הייתה התעשרות מצד המשיב 1 הייתה זו התעשרות כדין בעקבות הפיצוי שקיבלה המבקשת בפסק הבורר, כך – כיון שהיה זה פיצוי חלקי ביחס לגובה הנזק. כן נטען, כי שגה בית המשפט כשקבע כי אין פסול בשימוש המשיבים ברשיונות היבוא, שלטענת המבקשת שייכים לה מאחר שהשקיעה בהם כסף רב. לבסוף נטען, כי מעשי המשיבים מהוים רשלנות, גזל, הפרת חובה חקוקה וגרם הפרת חוזה, ועולים כדי עוולה נזיקית.

דיון והכרעה