רע"א 7325/16

רקע והליכים     

א. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט כ' מוסק), מיום 20.7.16, בע"א 56829-05-16, שלפיה עוכב בתנאים ביצועו של פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים (השופט מ' חאג יחיא) מיום 31.3.16, אשר הורה על פינוי המשיבים מדירה בירושלים (להלן הדירה), שבבעלות המבקש.

ב.        המשיבה 1 (להלן המשיבה) היא דיירת מוגנת בדירה שבבעלות המבקש. המשיב 2 הוא בנה (להלן המשיב). ביום 12.7.10 הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום לסילוק ידם של המשיבים מהדירה. במסגרת התביעה טען המבקש שהמשיבה איבדה את זכויותיה כדיירת מוגנת מאחר שנטשה (וכך גם המשיב) את הדירה בשנת 2006, וכן נוכח הפסקת תשלום דמי השכירות במשך שלוש שנים. ביום 31.3.16 נתן בית משפט השלום (השופט מ' חאג יחיא) את פסק דינו. במסגרת פסק הדין קיבל בית המשפט את טענות המבקש והורה על פינויים של המשיבים מהדירה, בכפוף לתשלום פיצויים על ידי המבקש כ"סעד הפוך מן הצדק" בסך של 25,000 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה; המשיבים חויבו בהוצאות המבקש בסך של 15,000 ש"ח. 

ג.        ביום 18.4.16 הגישו המשיבים לבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור שיגישו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (השופט מ' חאג יחיא) קיבל את הבקשה ביום 24.5.16, בכפוף להפקדת סך של 30,000 ש"ח לשם הבטחת פיצוי המבקש בגין כל נזק שייגרם לו אם יידחה הערעור או יימחק.

ד.        ביום 26.5.16 הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין, וביום 16.6.16 ביקשו לעכב את ביצועו של פסק הדין. במסגרת הבקשה טענו המשיבים כי התניית עיכוב ביצועו של הפינוי בהפקדת סכום נוסף של 30,000 ש"ח, כפי קביעת בית משפט השלום, היא גזירה קשה שאינם יכולים לעמוד בה, ומשמעותה היא אי עיכוב ביצועו של פסק הדין לפינוי. עוד טענו המשיבים, כי יש סיכויים טובים להצלחה בערעור שהגישו, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. מנגד טען המבקש, כי יש למחוק את הבקשה על הסף נוכח קיומה של החלטת בית משפט השלום באותו עניין. המבקש טען כי היה על המשיבים להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום. לחלופין, טען המבקש כי סיכויי הערעור קלושים, וכי מאחר שהמשיבה אינה מתגוררת בדירה בפועל, אין פגיעה ממשית במשיבים ולכן מאזן הנוחות נוטה לטובתו. עוד טען המבקש כי מצבם הכלכלי של המשיבים לא הוכח כדבעי. בתשובה, טענו המשיבים כי עד להגשת ערעור, הסמכות לעיכוב ביצוע פסק הדין נתונה לערכאה הדיונית, אך משהוגש ערעור, מסורה הסמכות לבית המשפט שלערעור. לחלופין, ביקשו המשיבים להתייחס לבקשה כאל בקשת רשות ערעור. המשיבים הוסיפו כי הטענה שאינם מתגוררים בדירה היא מעיקרי המחלוקת שבין הצדדים.

ה.        בית המשפט המחוזי (השופט כ' מוסק) קבע בהחלטתו שנקודת המוצא הידועה היא, כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק הדין, וכי על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח שני תנאים מצטברים: סיכויי הצלחת הערעור, וכן – במאזן הנוחות – שאם יזכה, יהא זה מן הנמנע ולמצער קשה להשיב את המצב לקדמותו. בית המשפט הוסיף, כי כשמדובר בסילוק יד ממקרקעין, ובפרט מדירת מגורים, הנטיה היא להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע נוכח "מאזן הנוחות" שבין הצדדים.

ו.        בית המשפט קבע, כי במקרה דנן מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. בית המשפט לא התעלם מטענות המבקש, ובכללן הטענה כי המשיבים לא התגוררו במשך שנים בדירה, כפי קביעתו של בית משפט השלום, אך פסק כי טענה זו היא מעיקרי המחלוקת נושא הערעור. עוד קבע בית המשפט כי המשיבה, אשה מבוגרת, והמשיב התגוררו בדירה שנים רבות, וברור כי פינויים ללא פתרון דיור ראוי בטרם התבררו טענותיהם בערעור, עלול לגרום להם נזק רב ובלתי הפיך. מנגד, כך נקבע, למבקש לא ייגרם נזק בלתי הפיך שלא ניתן לתקנו בפיצוי כספי מתאים. נקבע, כי מצבם הכלכלי של המשיבים אינו מאפשר הפקדת ערובה העשויה לפצות על הנזק העלול להיגרם למשיב מעיכוב ביצועו של פסק הדין. ואולם, ראוי, לכל הפחות, לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה מינימלית שתוכיח את רצינות כוונותיהם בבירור הערעור וכי אין פניהם לגרירת ההליך גרידא. לפיכך, קבע בית המשפט כי פינוי המשיבים יעוכב עד להכרעה בערעור, בתנאי שימציאו התחייבות עצמית שלפיה ישאו בכל ההוצאות והנזקים שייגרמו למבקש, אם ייגרמו, כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין במקרה שהערעור יידחה או יימחק ועיכוב הביצוע יבוטל. ההתחייבות תהא בסך 50,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים, וכן הפקדת עירבון כספי או ערבות בנקאית צמודה למדד בסך 10,000 ש"ח. נקבע, שההתחייבות והעירבון יופקדו עד ליום 15.8.16, שאחרת יבוטל עיכוב הביצוע מאליו.

           כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית.

הבקשה