רע"א 70413-11-16

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע בת.א 41356-02-16, שניתנה על ידי כב' השופטת עירית קויפמן ביום 31.10.16, בו התקבלה הבקשה להורות על דחיית התביעה שהגיש המבקש, יעקב שמיר, נגד המשיבה, רמה מינדלין, מפאת חסינות עובד ציבור.

המבקש, יעקב שמיר (להלן "המבקש"), הגיש תביעה נגד המשיבה, רמה מינדלין (להלן - "המשיבה"), עובדת יחידת הנדסה ופיקוח בעיריית באר שבע (להלן - "העיריה"). בתביעה נטען, כי המשיבה הגישה נגדו תלונה כוזבת למשטרת ישראל בגינה הוגש נגדו כתב אישום בגין תקיפה ואיומים, הוציאה דיבתו רעה בקרב עובדי העיריה, השפילה אותו והתנכלה לו.

המשיבה הגישה בקשה לדחות את התביעה נגד המשיבה ותחת זאת לצרף את העיריה כנתבעת, מאחר ועומדת למשיבה חסינות עובד ציבור מכח הוראות סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "פקודת הנזיקין"). לטענתה, המבקש הינו תובע סדרתי, אשר הגיש תביעות אישיות רבות נגד עובדי העיריה ועושה שימוש לרעה בהליכים משפטיים, כאשר בתביעה אחרת נקבע, כי קיימת לעובדי העיריה חסינות. התביעה הוגשה נגד המשיבה רק בשל העבודה שביצעה במסגרת תפקידה, כאשר המשיבה עושה עבודתה נאמנה, במקצועיות ובמסירות, וודאי שלא בקשה לפעול ביודעין לשם גרימת נזק. לבקשה צורפה הודעה מטעם היועץ המשפטי לעירייה לפיה המשיבה חסינה מפני תביעה בנזיקין, שכן העיריה סבורה, כי לא נפל רבב בפעולת המשיבה אשר פעלה בהתאם לתפקידה.

ביום 11.5.16 הורה בית המשפט על צירוף העיריה כנתבעת, בהתאם להוראות סעיף 7ג(א) לפקודת הנזיקין. ביום 31.10.16 הורה בית המשפט על דחיית התביעה נגד המשיבה מחמת חסינות. נקבע, כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח את קיום החריגים המנויים בסעיף 7א לפקודת הנזיקין, המצדיקים הגשת תובענה נגד עובד ציבור בגין מעשה שנעשה תוך מילוי תפקידו השלטוני. אין חולק כי המשיבה הינה עובדת העיריה והמעשים הנטענים כלפיה בוצעו במסגרת תפקידה בעיריה, ללא זיקה לאינטרס אישי שאינו קשור בעבודתה. המבקש לא הוכיח, כי הוגשה נגדו תלונה במשטרה מתוך כוונה לגרום נזק או שוויון נפש לאפשרות גרימתו. טענותיו העובדתיות של המבקש לא נתמכו בתצהיר, ולא הוכחה כוונה לגרום נזק או שוויון נפש לאפשרות גרימתו. התלונה למשטרה הוגשה, לטענת המשיבה, לאחר שהמבקש הטריד אותה ודחף אותה במקום העבודה; תלונתה הוגשה בהמלצת היועץ המשפטי לעיריה, ועל כן ספק אם ניתן ללמוד מהגשת התביעה על כוונה לגרום נזק. יש לקבוע, כי גם אם התקיימו יחסים טעונים בין המשיבה ועובדי עיריה אחרים לבין המבקש וגם אם נפלו פגמים בהתנהלותם כלפיו, הדבר נעשה בזיקה ישירה לעבודתה בעיריה, באופן אשר המקים לה חסינות.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

המבקש טוען, כי הגשת תלונת שווא במשטרה בהמלצת היועמ"ש של העיריה אינה הופכת את העיריה לשותפה או חלק מתלונת השווא שהוגשה. המעשה נעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידה השלטוני של המשיבה ואין לו כל קשר לעיריה; מאחר והתקיפה והאיומים שטענה להם המשיבה לא התרחשו, לא ניתן לטעון שהם קשורים למילוי תפקידה. המשיבה פעלה ביודעין ובזדון כאשר היא יודעת כי תלונתה עלולה לגרום למבקש לשבת במאסר, ומתוך נסיון לטשטש את תקיפתה את המבקש, ולכן אינה זכאית לחסינות. המלצת היועץ המשפטי להגיש תלונה, כאשר ידע כי המדובר בתלונת שווא, עלולה לדרדר את עובדי העיריה לרמה מוסרית וערכית ירודה. המבקש טוען, כי כלל לא ברור מדוע הוענקה החסינות למבקשת במקרה זה, וסבור כי לא היתה הצדקה להטיל עליו הוצאות בנסיבות בהן התבקש על ידי בית המשפט ליתן את תגובתו והדבר מהווה נסיון לסתימת פיות בדיונים הבאים.

דיון

בקשת רשות הערעור בפני ממוקדת בשאלה אחת, והיא האם קמה למשיבה חסינות מפני תביעתו של המבקש מכוח סעיף 7א לפקודת הנזיקין, מפאת היותה עובדת ציבור. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא, נחה דעתי, כי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב, ועל כן דין הבקשה - להידחות, וזאת אף מבלי לבקש תשובה.