רע"א 6976/14 יהודה טייכמן נ' עמיהוד סובול

 לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' יעקב) בה"פ 15066-01-14 מיום 28.9.2014, במסגרתה קבע בית המשפט כי הדיון בתיק הסתיים לאחר מתן פסק דין בהסכמה ביום 19.2.2014 ודחה את בקשת המבקש להורות לשמאי המוסכם לתקן את חוות דעתו.

תמצית הרקע העובדתי

1.         המשיב 1 – עמיהוד סובול (להלן: המשיב) הגיש ביום 8.1.2014 המרצת פתיחה לבית משפט השלום בפתח תקווה, במסגרתה עתר להורות על אכיפתו של הסכם שנחתם בינו לבין המבקש – יהודה טייכמן (להלן: המבקש) והמשיבה 2 – גבעת הוד בע"מ (להלן: המשיבה 2), בקשר לדירה המצויה במקרקעין בהוד השרון הידועים כגוש 6455 חלקה 1068 (להלן: ההסכם והדירה בהתאמה). כמו כן עתר המשיב להצהיר כי ההסכם הופר על ידי המבקש והמשיבה 2 ולהורות על מינוי בא כוחו ככונס נכסים לאכיפת ההסכם. בנוסף ביקש המשיב ליתן צו מניעה שיאסור על ביצוע כל דיספוזיציה בדירה עד להכרעה בתביעה. לאחר שהוגשו תשובות מטעם המבקש והמשיבה 2, ולאחר שהמבקש טען לחוסר סמכות עניינית, הועבר הדיון בתיק לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

2.         ביום 19.2.2014 התקיים דיון לפני בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' יעקב), ובמסגרתו הודיעו הצדדים כי הם מבקשים ליתן תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו כדלקמן: "השמאי נתן גרשוני...ייתן חוות דעת שמאית באשר לערכה של דירת 4 חדרים בקומה ראשונה הנמצא[ת] בבניה בדרך רמתיים 9 הוד השרון גוש 6455 חלקה 1068. תוך 90 מיום שתימסר חוות דעת השמאי, ישלם המשיב 2 [המבקש] למבקש [המשיב] את מלוא ערכה של הדירה כפי שייקבע השמאי". עוד הוסכם כי הסכום שיקבע השמאי ישא ריבית כנהוג בבנק לאומי לישראל בע"מ החל מהיום ה-31 לאחר קבלת חוות הדעת, וכי אם הסכום לא ישולם במלואו תוך 90 יום כאמור ישא הסכום ריבית חריגה הנהוגה באותו בנק. לבסוף הוסכם כי שכר טרחת השמאי יתחלק שווה בשווה בין המבקש למשיב. בתום הדיון אישר בית המשפט המחוזי את הסכמות הצדדים ונתן להן תוקף של פסק דין. 

3.         בהמשך התחלף השמאי המוסכם, כשבמקום מר נתן גרשוני הוסכם על מינויו של מר אשר בן ישי (להלן: השמאי). השמאי השלים את חוות דעתו בתחילת חודש יוני 2014 ושלח אותה בדואר אלקטרוני לבאי-כוח הצדדים. במסגרת חוות הדעת העריך השמאי את שווי הדירה על סך של 1,700,000 ש"ח. כחודש לאחר מכן, ביום 2.7.2014, הגיש המשיב בקשה שכותרתה "בקשה לחתימת פסיקתא", ובמסגרתה ביקש מבית המשפט לאשר כי הסכום שעל המבקש לשלם למשיב הינו הסכום שנקבע בחוות דעת השמאי כאמור לעיל. ביום 3.7.2014 הורה בית המשפט למבקש ולמשיבה 2 להגיב לבקשה לחתימת פסיקתא. ביום 8.7.2014 הגיש המבקש תגובה לבקשה, במסגרתה טען כי חוות הדעת השמאית הומצאה לבא-כוחו באיחור וכי בכוונתו להשיג על חוות הדעת השמאית לנוכח פגמים שנפלו בה לטענתו. המבקש סקר את הפגמים העיקריים אשר לטענתו נפלו בחוות הדעת השמאית: השמאי ביצע תחשיב על פי שווי ממוצע של הדירות בבניין, בעוד שהיה עליו לשום את שוויה של דירת ארבעה חדרים בקומה הראשונה, אשר אין חולק כי ישנה רק אחת כזו בבניין המדובר; השמאי התעלם בחוות דעתו מהבדלי מחירי הדירות בבניין בהתאם למיקומן בקומות השונות; השמאי שגה בחישוב גודל הדירות והתעלם מכך שבבניין קיימות דירות ארבעה חדרים בגדלים שונים; השמאי מפנה בחוות דעתו ל"דירות קרקע" ומשתמש בהן לצורך חישוב שווי דירת ארבעה חדרים, כאשר בפועל אין בבניין דירת קרקע. לנוכח האמור לעיל ביקש המבקש לדחות את בקשת המשיב לחתימה על פסיקתא ולהורות על תיקון חוות הדעת השמאית.

4.         ביום 16.7.2014 חתם בית המשפט המחוזי על הפסיקתא, מבלי לדון בטענות המבקש. בסמוך לאחר מכן, ביום 18.7.2014, הגיש המבקש בקשה שכותרתה "בקשה להורות לשמאי שמונה מטעם בית המשפט לתקן חוות דעתו", במסגרתה מנה בשנית את הפגמים שלטענתו נפלו בחוות הדעת. ביום 5.8.2014 הורה בית המשפט למשיב להגיש תגובתו לבקשה זו. המשיב התנגד לבקשה. ביום 28.9.2014 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי כדלקמן: "הדיון בתיק זה הסתיים לאחר מתן פס"ד בהסכמה. שינויו מצריך אף הוא הסכמה. בהיעדר הסכמה כאמור, הבקשה נדחית". 

            כנגד החלטה זו מכוונת בקשת רשות הערעור שלפנַי.

תמצית בקשת רשות הערעור ותשובת המשיב

5.         המבקש טוען כי יש להורות על ביטול ההחלטה מיום 28.9.2014 ועל החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לדיון בבקשתו לתיקון חוות דעת השמאי. לחלופין טוען המבקש כי יש מקום לאפשר לו למצות את זכויותיו הדיוניות ביחס לחוות הדעת השמאית, לרבות מתן היתר להעביר לשמאי שאלות הבהרה או לחקור את השמאי על חוות דעתו, ולאחר מכן לקבוע אם יש מקום לתקן את חוות הדעת השמאית או לאשרה כפי שהיא. נטען כי כל אפשרות אחרת, ובפרט הותרת המצב המשפטי הנוכחי על כנו, פירושה קיפוח ופגיעה קשה בזכויותיו הדיוניות של המבקש ובזכות הקניין שלו. לטענת המבקש, עצם העובדה שהצדדים הגיעו להסכמות דיוניות אינה טומנת בחובה ויתור של המבקש על זכותו הדיונית הבסיסית להשיג על חוות דעת השמאי, בין בדרך של הצגת שאלות הבהרה לשמאי ובין בדרך של חקירתו על חוות דעתו. המבקש טוען כי זכות זו מוקנית לו, בין היתר, מכוח תקנות 130א ו-134 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות). לפיכך נטען כי בטרם אישר בית המשפט את הפסיקתא היה עליו לאפשר למבקש, בהתאם לבקשתו, למצות את זכותו להשיג על חוות דעתו של השמאי באחת הדרכים המנויות לעיל או בכל דרך שימצא בית המשפט לנכון. המבקש מפנה להחלטה אחרת שניתנה על ידי אותו מותב בבית המשפט המחוזי בנסיבות דומות, שבה נעתר בית המשפט לבקשת בעל דין להציג שאלות הבהרה לשמאי מוסכם על חוות דעתו. לבסוף מציין המבקש כי בכדי להוכיח שבקשה זו הוגשה בתום לב ושאין בכוונתו להתחמק מחיובו הוא מצהיר כי בכוונתו לבצע את התשלום של הסכום שאינו שנוי במחלוקת למשיב באופן שרק יתרת הסכום השנויה במחלוקת תהיה פתוחה לדיון.

6.         המשיב מתנגד לבקשת רשות הערעור. המשיב מציין כי לא בכדי לא נכללה במסגרת ההסדר הדיוני האפשרות להגיש שאלות הבהרה לשמאי המוסכם לאחר שיגיש חוות דעתו. נטען כי יש להסיק מכך שהצדדים הסכימו כי חוות דעת השמאי היא סופית, וכי שני הצדדים לקחו על עצמם את הסיכון שחוות דעת השמאי לא תמצא חן בעיניהם ובכל זאת תיחשב כסופית. נטען כי הסכמת הצדדים משקפת את רצונם המשותף להגיע להכרעה מהירה וסופית בשאלת שווי הדירה, וכי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי כל שינוי של ההסדר הדיוני צריך להיעשות בהסכמה של שני הצדדים (שאינה קיימת במקרה זה). נטען כי טענתו הנוכחית של המבקש, לפיה יש לו זכות דיונית אינהרנטית לחקור את השמאי על חוות דעתו או להציג לו שאלות הבהרה לגביה, מהווה ניסיון לשנות מההסדר הדיוני הלכה למעשה, וכי משלא בא זכרה של אפשרות כזו בהסדר הדיוני יש לראותו כהסדר שלילי לעניין זה. לפיכך נטען כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי יש לכבד את ההסדר הדיוני כמו שהוא וכי אין לו סמכות לסטות ממנו בהיעדר הסכמה של שני הצדדים. המשיב מדגיש כי גם לשיטת המבקש שווי הדירה אינו נופל מסך של 1,400,000 ש"ח, ומשכך המחלוקת נסבה על 300,000 ש"ח בלבד. לבסוף מתייחס המשיב, מעבר לדרוש לטענתו, לכל אחת מטענותיו השונות של המבקש ביחס לחוות דעת השמאי ומסביר מדוע לשיטתו לא מדובר בפגמים המצדיקים התערבות. בשולי הדברים טוען המשיב כי בניגוד להצהרת המבקש הוא לא שילם עד למועד הגשת התשובה את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, וכי הדבר מעיד על חוסר תום ליבו. ועוד נטען בשולי הדברים כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור כיוון שהיה על המבקש להגישה בתוך שלושים יום ממועד חתימת בית המשפט המחוזי על הפסיקתא (16.7.2014), ולא להמשיך להגיש בקשות נוספות לבית המשפט המחוזי לאחר מכן, שכל מטרתן הארכה מלאכותית של המועד להגשת בקשת רשות ערעור.