רע"א 6533/14 יורשי המנוחה מכלוף יולנדה ז"ל נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה

מונחות לפני ארבע בקשות למתן רשות ערעור המעלות סוגיה משפטית זהה: האם יכולים יורשיו של מנוח להגיש, לאחר מותו, ערעור על דחייתו של ערר שהוגש לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957?

1. המבקשים כולם הם יורשיהם של מנוחים, אשר תביעותיהם לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נדחו, וכך גם ערר על החלטות הדחייה. המבקשים הגישו ערעורים לבית המשפט המחוזי על דחיית הערר שהגישו המנוחים. ערעורם של המבקשים ברע"א 6533/14 וברע"א 7967/14 נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ע"ו 18799-12-10 וע"ו 11516-05-11 (כב' סגן הנשיאה י' שנלר, סגן הנשיאה ד"ר ק' ורדי והשופט ח' ברנר). ערעורם של המבקשים ברע"א 6535/14 וברע"א 6665/14 נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ע"ו 41918-07-10 וע"ו 4608-01-12 (כב' סגן הנשיאה י' ענבר, השופטת י' שבחוהשופט ש' שוחט). כל הערעורים נדחו על הסף, מפני שהוגשו לאחר פטירת המנוחים.

          המבקשים טוענים כי שגו ערכאות קמא בדחותן את הערעורים על הסף, מבלי לדון בהם לגופם. הם אינם חולקים על כך שיורשיו של אדם אינם זכאים לפתוח הליך חדש – מן הסוג דנן – לאחר מותו; אולם לטענתם, דחיית ערר על החלטה לדחות תביעה לתגמולים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים אינה מסיימת את ההליך, שבו החל המנוח, שנותר "תלוי ועומד". על כן, לשיטתם, הגשת הערעור היא שלב נוסף בהליך המתנהל, ואין בפטירת המנוח עובר להגשת הערעור כדי למנוע את הגשתו. עוד מוסיפים הם כי דחיית העררים בעניינם שגויה לגופה. תגובת המשיבה נתבקשה בנובמבר 2014, אולם טרם הוגשה, בעקבות סכסוך עבודה ושביתה אשר פרצו בפרקליטות. מפאת חלוף הזמן, ולאור התוצאה אליה הגעתי, החלטתי לדון בבקשה אף ללא תגובה המשיבה.

2. דין הבקשה להידחות. ברע"א 7136/12 גיל זנזורי נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה (24.02.2014) (להלן: רע"א זנזורי), שניתן במותב תלתא, עמד חברי השופט י' דנציגר על כך שתכלית חוק נכי רדיפות הנאצים היא סוציאלית באופן מובהק, ולא נזיקית או קניינית. מטרתו היא להבטיח את קיום הנכה בהווה ולא לפצותו על נזקיו מיום הפגיעה (שם, פסקאות 22-23). עניין זה מתבטא, בין היתר, בסעיף 23 לחוק, לפיו "הזכות לתגמולים לפי חוק זה אינה עוברת בירושה". כפי שנקבע ברע"א זנזורי, "אין די בעצם הגשת תביעה לתגמולים על ידי ניצול כדי שתתגבש זכותו לתגמולים, ובפרט במקרים בהם התביעה נדונה ונדחתה על ידי המשיבה עוד בחיי הניצול". משכך, "במקרה בו לא הגיש ניצול עוד בחייו ערר... ככלל ניתן לומר כי היא אינה ניתנת עוד להעברה בירושה" (שם, פסקאות 32-31).

          המבקשים משליכים יהבם על שני חריגים, אשר הוזכרו ברע"א זנזורי ככאלה שעשויים להצדיק הכרה בגיבוש זכותו של הנכה עובר למותו, על אף שטרם הפכה לחוב קונקרטי. אף אם אניח כי חריגים אלה נקבעו כחלק מן ההלכה ברע"א זנזורי, ומבלי לטעת מסמרות בשאלה זו – אין בכך לסייע למבקשים במקרה הנוכחי, שכן אין הם באים בשעריהם.

          החריג הראשון חל במקום שבו ההליך בעניינו של הנכה תלוי ועומד. חריג זה עוסק ב"מקרים בהם הוגשו עררים על ידי הניצולים עצמם אך הם נפטרו בטרם הוכרע עניינם" (שם, פסקה 33). מלשון הדברים ומהקשרם בפסק הדין, כמו גם מתכלית החוק שהובאה לעיל, עולה כי החריג אינו עוסק במקרה שבו הגישו יורשי הנכה ערעור לאחר מותו. כך נקבע גם בדנ"א 2591/14 יעקב אפרתי, יורשה של המנוחה אסתר אפרתי ז"ל נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר (06.04.2015)), שניתן לאחר הגשת הבקשות, במסגרתו נדחתה בקשה לדיון נוסף ברע"א זנזורי. הנשיאה מ' נאור קבעה כי "לא ניתן להגדיר את ההליכים כ'תלויים ועומדים' רק משום שלאחר מות הניצולים, נקטו יורשיהם בהליכי השגה נוספים והגישו ערר על החלטות המשיבה... החריג בדבר 'הליכים תלויים ועומדים' חל רק לגבי השלמת ההכרעה באותו הליך תלוי ועומד, ואין להקנות ליורשים ליצור הליך חדש של ערר". כך בערר, וכך בערעור לבית המשפט המחוזי.

          החריג השני עניינו דחיית תביעתו של נכה עקב טעות, כאשר מלכתחילה היה מקום להכיר בזכותו לתגמולים כבר במועד הגשת התביעה. הצדדים נחלקו בהליך קמא מהי הטעות, לכאורה, שעליה צריכים המבקשים להצביע בכדי לבוא בגדרי החריג. אין לנו צורך להכריע בשאלה זו בגדרי הבקשות הנוכחיות, שכן אף אם אניח כי די בטעות על פני הדברים – וכי אין דרישה לטעות מהותית, יסודית וברורה – הרי שהמבקשים לא עמדו בנטל זה, מן הטעמים שפורטו בהליכי הערר והערעור מושא הבקשות, שבהם לא מצאתי מקום להתערב. בשולי הדברים אפנה לדבריה של הנשיאה בדנ"א זנזורי, בו ציינה כי המגמה ליתן פרשנות מרחיבה לחוק נובעת מהרצון להיטיב עם הנכים, שנרדפו על ידי הנאצים. במקרה דנן אין המדובר בסוגיה הנוגעת אליהם, אלא ליורשיהם (שם, פסקה 48). על כן נקבע כי יש לתת לשני החריגים האמורים פרשנות מצמצמת, ואף זאת מבלי לקבוע האם חריגים אלה נקבעו באמרת אגב אם לאו.

          לסיכום, המבקשים מעלים סוגיה משפטית, אך זו זכתה לתשובה ברורה בדין ובפסיקה.

3. הבקשות נדחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.