רע"א 6396/16

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.7.2016 (ע"א 6748-09-15, סגן הנשיא י' ענבר והשופטים י' שבח ו-ש' שוחט). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 13.7.2015 (ת"א 7454-06-13, השופטת כ' האפט).     

רקע והליכים קודמים

2.        המחלוקת בין הצדדים שבפני נסבה על בניין ברחוב דיזנגוף בתל-אביב המצוי בבעלות המשיבים. בחזית הבניין ממוקמת חנות (להלן: הנכס או החנות) שבה מחזיקה המבקשת כדיירת מוגנת לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייראו החוק) מכוח חוזה שכירות שנחתם בין המשיבים לבין בן זוגה המנוח בשנת 1976, לאחר ששולמו בגין הנכס דמי מפתח. 
3. המשיבים הגישו נגד המבקשת תביעת פינוי לבית משפט השלום. בעיקרו של דבר, המשיבים טענו שהמבקשת העבירה את זכות השכירות שלה בנכס לחברת דרינק פוינט דיזנגוף 91 בע"מ (להלן: דרינק פוינט) אשר הפעילה במקום בר ללא רישיון עסק. לטענת המשיבים, בכך הפכה המבקשת את דרינק פוינט לשותפה של ממש בנכס, וזאת בניגוד לאיסור הקבוע בחוזה השכירות על השכרת משנה או שיתוף צד שלישי באחזקת הנכס. בנוסף, נטען כי המבקשת ביצעה שינויים ושיפוצים בנכס חרף התנגדותם המפורשת של המשיבים ובניגוד לחוזה השכירות, וכן הפכה את החנות למוקד רעש ולכלוך תוך הפרה של הסדר בבניין ופגיעה בדיירים האחרים בו.

4. בית משפט השלום קיבל את תביעתם של המשיבים והורה למבקשת לפנות את החנות לא יאוחר מיום 15.10.2015, בקבעו כי המבקשת הפרה את חוזה השכירות הפרות מהותיות אשר מקימות כנגדה מספר עילות פינוי. בית משפט השלום סבר כי לא רק שהמבקשת הרשתה לדרינק פוינט להשתמש בנכס ונתנה לה מעמד של בר-רשות ללא הסכמת המשיבים, היא אף הפכה את דרינק פוינט לשותפה בנכס לכל דבר ועניין. בית משפט השלום קבע עוד כי המבקשת ערכה בנכס שיפוצים נרחבים ללא רשות על אף שהוזהרה שלא לעשותם, וזאת בניגוד לאיסור מפורש בחוזה השכירות. גם בשל כך נקבע כי קמה למשיבים עילת פינוי כנגד המבקשת. כן נקבע כי למשיבים קמות עילת פינוי נוספות בגין הפרת חוזה השכירות על דרך אי שמירה על הסדר בנכס ופגיעה בדיירי הבניין האחרים, וזאת מאחר שהבר שהופעל במקום הפך למטרד חמור לכל דיירי הבניין, וכן פעל ללא רישיון. עם זאת, בית משפט השלום קבע כי על אף שהמבקשת איחרה בתשלום דמי השכירות, אין לומר שהתגבשה לגביה עילת הפינוי שעניינה אי תשלום דמי השכירות כדרך קבע.

5. בהמשך לכך, בית משפט השלום דן בטענתה החלופית של המבקשת לסעד מן הצדק. המבקשת טענה כי היא זכאית לסעד זה בהיותה אלמנה שהנכס הוא מקור פרנסתה היחיד. בית משפט השלום דחה טענה זו בקבעו כי סעד מן הצדק יינתן במקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות בלבד. בנסיבות המקרה דנן, כך נקבע, אין מקום להיעתר לבקשה משהמבקשת "הגדישה את הסאה" בכך שהפרה הפרות מהותיות רבות את חוזה השכירות, חרף התראות חוזרות ונשנות שניתנו לה בעניין זה.

6. המבקשת הגישה ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור באמצו את הממצאים וההנמקות של בית משפט השלום בתוקף סמכותו לעשות כן לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט המחוזי כי די בעילת הפינוי שעניינה העברת זכות השכירות לצד שלישי כדי לבסס לבדה את תוצאת פסק הדין.

7.        ביום 14.8.2016 הודיעו המשיבים למבקשת באמצעות בא-כוחם כי הם פתחו בהליכי הוצאה לפועל כנגדה לשם מימוש פסק דינו של בית משפט השלום, ודרשו ממנה לשלם דמי שכירות בסך של 400 שקלים ליום כל עוד היא מוסיפה להחזיק בנכס.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

8. הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לצד בקשת רשות הערעור המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין של בית משפט השלום עד למתן הכרעה סופית בבקשת רשות הערעור, כך שכל הליכי ההוצאה לפועל הננקטים על ידי המשיבים כנגדה יעוכבו.