רע"א 6350/14 ורדה דסאו נגד משה ויזל ואח'

           לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' אלמגור) בת"א 20741-03-13 מיום 31.7.2014, במסגרתה נקבע כי תביעת הנגד של המבקשת היא תביעה כספית בלבוש בקשה למתן פסק דין הצהרתי ועל-כן עליה לשלם את האגרה בהתאם, שאם לא תעשה כן תימחק תביעתה. ביום 28.10.2014 הוריתי על עיכוב ביצועהּ הארעי של החלטה זו עד להחלטה אחרת של בית משפט זה.

1. בין המבקשת ובעלה (להלן: דסאו) ובין המשיבים מתנהל בבית המשפט המחוזי הליך, במסגרתו טענו המשיבים כי המבקשת, דסאו וחברת ל.ב.א נכסים בע"מ חבים להם 28 מיליון שקלים בגין כספים שלוו מהם וכספים שהוציאו מהם במרמה. מנגד, טענו דסאו כי אין מדובר בעסקאות הלוואה כלל, שכן בין הצדדים התקיימה שותפות, במסגרתה רכש המשיב 1 (להלן: ויזל) זכויות במחצית מנכסיו וזכויותיו של דסאו, וכן החזיק בנאמנות עבור המבקשת במחצית הזכויות בכלל הנכסים והזכויות של אותה השותפות. לפיכך, מסתמן כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על אופיה של מערכת היחסים שבין דסאו ובין המשיבים. על רקע גרסת דסאו, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי תביעה שכנגד, במסגרתה עתרה כי בית המשפט יצהיר על זכויותיה האמורות ויוציא תחת ידיו צו עשה המורה למשיבים להעביר לידיה את הזכויות. להלן רשימת הנכסים לגביהם טוענת המבקשת למחצית זכויותיה בהם:

"א. מחצית מזכויותיו של ויזל ושל מי מחברותיו בכל הנכסים והזכויות שנרכשו או הועברו לידיו של ויזל במהלך היכרותו של ויזל את דסאו, ובלבד שאותן עסקאות היו עסקאות שבוצעו במשותף ע"י ויזל וע"י עודד דסאו...

ב.    מחצית מזכויותיו של ויזל, בין שאלה מוחזקות על ידו ישירות ובין שאלה מוחזקות עבורו בנאמנות ע"י עוה"ד אשי דל ויוסי דיאמנט, כלפי חברת לב האגם בע"מ, ובהן זכויותיו על פי ההסכם להמחאת הזכויות מבל"ל ומכח השעבוד הרשום על מקבץ הדיור לטובת עוה"ד דל ודיאמנט.

ג.    מחצית מזכויותיו של ויזל בהתאם להסכם להמחאת זכויות שנכרת בינו ובין מר שמואל בן אברהם ביום 26.6.11 כלפי חברת יובלי הירדן בע"מ.

ד.    מחצית ממניותיה של חברת יובלי הירדן בע"מ.

ה.   מחצית מהזכויות במקרקעין המצויים באבן יהודה והרשומים כגוש 8024 חלקה 263.

ו.    מחצית ממניותיה של הנתבעת 2, חב' מקבץ ויזל אשקלון בע"מ.

ז.    מחצית מכלל זכויותיו של ויזל כלפי חב' מקבץ ויזל אשקלון בע"מ" [סעיף 28 לכתב התביעה שכנגד].

2. רשימת הנכסים אשר הובאה לעיל נסמכה בכתב התביעה שכנגד על רשימה דומה לכאורה המופיעה במכתבו של ויזל למבקשת מיום 6.8.2011, אשר נפתח כך: "הריני לאשר כי אני מחזיק בנאמנות עבורך ב-50% בנכסים הבאים...". בנוסף, יצוין כי לנוכח הערת בית המשפט המחוזי באשר לנוסחו הכוללני של סעיף 28א לעיל, נמחק סעיף זה מכתב התביעה שכנגד בהסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה ביום 28.4.2014. על-כן, הסעדים המצויים במחלוקת במקרה דנן בנוגע לאופן סיווגם – כסעדים הצהרתיים או כסעדים כספיים – הם סעיפים 28ב-28ז לכתב התביעה שכנגד.
3. הן המבקשת הן המשיבים העלו שלל טענות לתמיכה בעמדותיהם, שעיקרן ברקע האמור למערכת היחסים בין הצדדים. איני מוצא לנכון להיזקק לכל אלה ולעמידה המדוקדקת של באי כוחם המלומדים של הצדדים על אופיים, טיבם ומקורם של כל הסעדים שנתבקשו בשלב זה. זאת, מן הטעם שסעיף 2(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות) קובע כי במקרים שבהם "כלל הליך כמה סעדים, תשולם אגרה לפי פרט אחד בלבד מבין הפרטים המפורטים בתוספת לגבי אותו הליך, לפי הסכום הגבוה". כלומר, לצורך ההכרעה במקרה שלפני, די בעובדה שאחד מן הסעדים שנתבקשו בסעיפים 28ב-28ז לכתב התביעה שכנגד יסווג כסעד כספי, וכבר עמד על כך השופט (כתארו אז) א' גרוניס:

"כידוע, האגרה בתביעה לסעד הצהרתי אינה זהה לאגרה בתביעה לסעד כספי. תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן - התקנות החדשות), קובעות כי בתביעה לסעד הצהרתי ישלם התובע אגרה בסכום קבוע. לעומת זאת, על-פי התוספת לתקנות, בתביעה כספית על התובע לשלם אגרה בסך 2.5% משווי הסעד הכספי המבוקש (זאת למעט בתובענות מעל 20 מיליון ש"ח המוגשות לבית המשפט המחוזי, אשר לגביהן נקבעה אגרה בשיעור של 1%)".

ובהמשך:

"בתקנות החדשות והישנות אין הבחנה בין האגרה המשתלמת בגין סעד עיקרי לבין סעד חלופי. לפי התקנות החדשות, במקרה בו כולל כתב התביעה מספר סעדים, על התובע לשלם אגרה עבור סעד אחד בלבד, לפי הסכום הגבוה (תקנה 2(ב) לתקנות החדשות). לעומת זאת, בתקנות הישנות אין כל התייחסות לתביעה בה מבוקשים מספר סעדים. מכל מקום, אם לא ניתן להסתפק במקרה הנוכחי בסעד הצהרתי אלא נדרש גם סעד כספי, ולוּ חלופי, וזו כאמור עמדתנו, הרי יש לשאת באגרה בגינו" [רע"א 3889/09 יתרן תקשורת בע"מ נ' רפאלי, פסקה 4 (5.10.2009). ההדגשות הוספו – י.ד.].  

אמנם יש ליתן לתקנות האגרות פירוש ליברלי, על-מנת שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני מתדיינים, ואולם, אל לו לבית המשפט ליתן יד לעקיפתה של החובה לשלם אגרה באמצעות האצטלה של סעדים הצהרתיים שהם כספיים במהותם, ובמסגרתם אין התובע צפוי להִדרש לתביעה אופרטיבית עתידית למימוש זכותו הכספית. כך הוא הדבר בענייננו, עת חבקה למעשה המבקשת את עתירתה להצהרה על תוקפו של הסכם הנאמנות הנטען, יחד עם ההצהרה על זכויותיה הנטענות במחצית מנכסיו האמורים של ויזל, ויחד עם העתירה למתן צו עשה באשר לנכסים אלו [ראו למשל: רע"א 783/05 ענבי נ' קורן, פסקה 9 (18.6.2006)]. 

4. לפיכך, להלן אעמוד אך על רקעו וסיווגו של הסעד שנתבקש בסעיף 28ב לכתב תביעתה של המבקשת – אם יש לראותו כסעד הצהרתי אשר שוויו אינו ניתן לביטוי בכסף, בהתאם לסעיף 3(1) לתקנות האגרות, אם לאו. אשר לסעיף זה, טענה המבקשת כי  יש לראות את הסעד הנזכר בו כסעד הצהרתי, מן הטעם שהוא נוגע בעיקרו לרישום המשכנתאות שניתנו להבטחת חובות שונים על שמה של המבקשת, ומן הטעם שכאשר פנה ויזל בבקשה למימוש משכנתא בפר"ק 20814-03-13 מיום 25.8.2014 (להלן: עניין דל) על-פי זכויותיו הנזכרות בסעיף זה, הוא שילם אגרה המתאימה למימוש אגרת חוב ולא לתביעה כספית. מנגד, טענו המשיבים כי מאחר שהסכם המחאת הזכויות הנזכר בסעיף 28ב ממחה לויזל חוב כספי בסך של 32 מיליון ש"ח, והמבקשת עותרת לקבל מחצית מהזכויות על-פי אותו ההסכם, הרי שמדובר בסעד כספי לקבלת מחצית מסכום החוב והשעבודים הנלווים לו.