רע"א 63167-06-16

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בקריית גת בתיק 25331-01-16, שניתנה על ידי כב' השופט אבישי זבולון ביום 30.5.16, בה נקבע כי הליכי התובענה יעוכבו מפאת קיומה של תניית בוררות.

המבקש, יצחק חן (להלן - "המבקש") והמשיב, שי הכספי (להלן - "המשיב") הינם בעלי מניות בחברות קוקברה באר שבע בע"מ וקוקברה פרדס חנה בע"מ (להלן - "החברות"). ביום 14.1.16 הגיש המבקש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיב בבית המשפט קמא על סך 310,000 ש"ח, בה עתר לאכיפת הסכם שנחתם בינו לבין המשיב ביום 30.11.14, בו הוסכם כי ימכור למשיב את מניותיו בחברות בתמורה לתשלום של 310,000 ש"ח.

ביום 14.3.16 הגיש המשיב בקשה להורות על עיכוב ההליכים בתיק בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968, לאור הסכם הבוררות עליו חתומים הצדדים. לאחר קבלת תגובת המבקש, קיבל בית המשפט קמא את הבקשה ביום 20.5.16, והורה על עיכוב ההליכים בתובענה. נקבע, כי אין מחלוקת לקיומה של תניית בוררות בתקנון החברות ולא ניתן לקבל הטענה, כי עצם החתימה על ההסכם ללא היזקקות למנגנון הבוררות, על אף מו"מ ממושך טרם חתימתו, מעידה על ביטולו, שכן אין בהסכם הלאקוני בין הצדדים איזכור להתדיינות הממושכת או למיצוי או בטלות מנגנון הבוררות. מאחר וברי כי עסקינן במחלוקת בין בעלי המניות, אשר לאור סעיף 12 לתקנון החברה תידון בבוררות, על הצדדים לפעול בהתאם להסכמה זו ולברר את הסכסוך ביניהם בהליך בוררות.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור בפני. המבקש טוען, כי טעה בית המשפט קמא כאשר הורה על עיכוב ההליכים על יסוד הבקשה והתגובות מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים ולהתרשם מטענות הצדדים. עוד טוען הוא, כי על אף החשיבות בהנמקת החלטות בית המשפט לא התייחס לטענותיו הנוגעות לזניחת תינית הבוררות, שבאה לידי ביטוי בהתנהגות המשיב, גמירות דעת המשיב לרכוש את המניות מהמבקש והשיהוי בהעלאת תניית הבוררות במשך למעלה משנה מחתימת ההסכם.

המבקש מוסיף, כי המשיב בהתנהגותו זנח את תניית הבוררות והסכים לכך שהצדדים יפעלו לפתרון המחלוקת בינם לבין עצמם מבלי להיזקק להליך בוררות. המשיב אף לא פנה בדרישה לקיום בוררות מאז נחתם ההסכם ועד לאחר הגשת התביעה. לחלופין, טוען המבקש כי הסכם מכירת המניות מהווה מיצוי כלל ההליכים והסוגיות אותם נדרשו הצדדים לברר וניתן לראות בו תחליף לפסק הבורר.

המשיב טוען, כי דין הבקשה להידחות על הסף מאחר והמבקש טרם שילם את ההוצאות בהן חויב בהחלטה, נשוא הבקשה. כן טוען הוא, כי לאור תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ניתן להכריע בבקשה גם מבלי חקירת המצהירים, כאשר הפסיקה אליה הפנה המבקש נוגעת לסעד ביניים. במקרה שכאן לא היה צורך לחקור את הצדדים, שכן קיומה של תניית הבוררות לא היתה שנויה במחלוקת. כמו כן, לא ניתן לטעון, כי נשלל מהמבקש יומו בבית המשפט כאשר הוא מופנה לפתור את הסכסוך באמצעות בוררות.

המשיב מדגיש, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי בתקנון של החברות קיימת תניית בוררות. כמו כן, בית המשפט קמא דן בטענת המבקש, כי התנהגותו המשיב מעידה על כך שזנח את תניית הבוררות, ודחה אותה. אין בהסכם שנחתם או באופן התנהלות הצדדים כדי להעיד שויתרו על תניית הבוררות, ולא ברור כיצד ניתן לטעון, כי קיום משא ומתן או חתימה על הסכם עולים כדי זניחה של הליך הבוררות. הנסיבות בהן הכירה הפסיקה בזניחת תניית בוררות הינן חריגות ואינן דומות לענייננו. מוסיף המשיב, כי המבקש משנה את גרסאותיו ומעלה טענות סותרות ואין להסכים לכך.