רע"א 6223/14 פלוני נ' קצין התגמולים

השופט א' רובינשטיין:

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ח' וינבאום וולצקי), מיום 23.8.2014, בע"ו 16997-07-13, שדן בערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה באגף שיקום נכים במשרד הביטחון. עניינה של הבקשה – פרשנות המונח "נכות" בתקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת), התשכ"ו-1965 (להלן: תקנות נכות מיוחדת) – האם חל הוא גם על נכי צה"ל שנכותם הכוללת (קרי, שיש בה גם רכיבים שאינם משויכים לשירות הצבאי) עומדת על 100%+, הגם שנכותם המוכרת פחותה מ-100%?

רקע והליכים

ב.        המבקש, יליד 1969, חלה למרבה הצער במחלת טרשת נפוצה, והוכר על ידי המשיב בקשר סיבתי של החמרה, מחצית על חשבון השירות בצה"ל. המבקש הוא כיום נכה 100%+. נכותו המוכרת על חשבון השירות, בהתאם לנכויות שנקבעו לו, עומדת על 82%.

ג.        המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה מיום 20.5.2013, שבמסגרתה נדחתה בקשתו לקבוע לו נכות מיוחדת 100%+. יצוין כי באותה החלטה קבעה הועדה, שיש להעלות את שיעור נכותו של המבקש מ-50% ל-82% נכות על חשבון השירות. במסגרת הערעור טען המבקש כי ועדה רפואית מחוזית כבר קבעה בדיון מיום 28.10.2010 את נכותו כנכות כוללת של 100%+ מיוחדת, אלא שיו"ר הועדות הרפואיות השיב את הדיון לועדה, ובסופו של יום לא הכיר המשיב בנכות זו שכן נרשמה רק בפרוטוקול ולא בטבלת הפגימות. המבקש טען עוד כי הוא זכאי להכרה בנכות מיוחדת במסגרת הנכות הכוללת שלו, להבדיל מן הנכות המוכרת; זאת מאחר שהזכויות וההטבות ניתנות על בסיס שיעור הנכות הכוללת. באופן זה, כך נטען, יהיה זכאי המבקש לרכב רפואי (בבעלות המדינה) ולהטבות נוספות. 

ד.        לשם השלמת התמונה יצוין, כי עוד קודם לכן עתר המבקש לבית משפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (עת"מ 3905-12-11, השופט ד"ר ע' מודריק, סגן נשיאה). בהתאם לפסק הדין מיום 29.4.2012, הוחזר הדיון לועדה הרפואית העליונה על יסוד הקביעה שלפיה "הטיעון של העותר נראה נכון בתנאי שהנכות הכוללת שלו מוגדרת כ'נכות 100% מיוחדת'. במקרה כזה אכן יש להשוות את זכותו לרכב לזכותו של מי שזכאי לרכב בבעלות מדינה לפי סעיף 30א(א) לנוהל".

ה.        בעקבות פסק הדין בעתירה המינהלית זומן המבקש לועדה רפואית עליונה ביום 18.1.2013, ולישיבה נוספת ביום 20.5.2013, ולבסוף הוחלט כי בהתחשב בעובדה שנכותו המוכרת של המבקש היא 82%, אין הוא עומד בקריטריונים של נכות מיוחדת 100%+. על החלטה זו עירער כאמור המבקש לבית המשפט המחוזי, ופסק דינו הוא מושא בקשה זו. המשיב סבר כי יש לדחות את הערעור, ועמדתו נתקבלה בבית המשפט.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ו.        בית המשפט המחוזי ציין כי נסיונותיו להביא להסדר מוסכם בעניין דנן לא צלחו, וכי שאלת פרשנותו של המונח "נכות" בתקנות נכות מיוחדת טרם נדונה בבית המשפט העליון וכי אין הלכה פסוקה בעניין, אך שהגיע למסקנה כי החלטת המשיב היא סבירה ואין מקום להתערב בה. בית המשפט קבע כי המבקש, הסובל מקוודרופלגיה בשיעור 100%+, עונה אמנם על הדרישה המופיעה בסעיף 5(א) לתקנות נכות מיוחדת. ואולם, במקרה דנן סך כל אחוזי הנכות המוכרים שנקבעו למבקש הם 82%, וזוהי הנכות המוכרת שלו. לדברי בית המשפט, סביר ביותר לפרש את המונח "נכות" בתקנות נכות מיוחדת באופן המחייב כי נכות הנכה הנובעת מן השירות תעמוד בתנאי של 100%+. בכך יש – לדעת בית המשפט – כדי לתת מענה לאותם מקרים חריגים בהם נכותו של הנכה כתוצאה מן השירות היא חמורה עד כדי הצדקת מתן הטבות שאינן ניתנות לנכים קשים אחרים, בהם כאלה שפגיעתם כתוצאה מן השירות אינה מגיעה לרמה כה חמורה.

ז.        למסקנה זו הגיע בית המשפט גם מן הרקע החקיקתי לסעיף 43(א3) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, שאליו נידרש להלן (תיקון מס' 27 לחוק הנכים). על פי דברי ההסבר להצעת החוק בית המשפט הבהיר כי סוגיית הטיפול הרפואי המיוחד היא סוגיה משפטית נפרדת מקביעת דרגת הנכות. עוד קבע בית המשפט,  כי ככל שהיה המחוקק מבקש להחיל את תקנות נכות מיוחדת גם על מי שנכותו בשיעור 100%+ אינה נובעת כולה מן השירות ועקב השירות, היה אומר זאת במפורש; לפיכך נקבע כי העדר אמירה כזו אינו אלא הסדר שלילי. בית המשפט הוסיף, כי אין סמכות או הצדקה להרחיב את משמעות המונח "נכות מיוחדת", וכי הניסיון ללמוד מהוראות אגף השיקום מס' 56.02 מיום 1.1.2003, הוראה מס' 30 והוראה מס' 31, שעניינן זכאויות ספציפיות שונות - לא יצלח. בית המשפט ציין בהקשר זה, כי לא הובאה כל דוגמה לכך שנכים שנכותם המוכרת לא הגיעה כדי 100%+, אך נכותם הכוללת הגיעה ל-100%+, היו זכאים לרכב בבעלות המדינה; משכך, דחה את טענת ההפליה שהעלה המבקש. בשולי הדברים ציין בית המשפט, בחינת למעלה מן הצורך, כי מצא טעם לפגם בעובדה שייעוץ משפטי שניתן לועדה הרפואית מוסתר מן הנכים, באופן שאינו מתיישב עם עקרון השקיפות, ולשיטתו יש מקום לאפשר לשני הצדדים תגובות לעמדת היועץ המשפטי לועדה; ואולם, הדבר לא השפיע על ההכרעה, בית המשפט שכן סבר כי זו עולה מדברי החקיקה עצמם. בנסיבות העניין וחרף דחיית הערעור, לא ניתן צו להוצאות. כלפי פסק הדין הוגשה הבקשה הנוכחית.