רע"א 6094/16

1. האם אופן ההשגה על ההחלטה אותה תוקפים המבקשים הוא על דרך של בקשת רשות ערעור, או שמא נתונה למבקשים זכות ערעור עליה? זו השאלה הדורשת הכרעה.

2. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: בקשת האישור) כנגד המשיבה 1 (להלן: איזי פורקס) וכנגד גורמים נוספים הקשורים אליה (להלן: המשיבים הנוספים). התובענה נסמכה על שלוש עילות: האחת, הפרת חובה חקוקה בהתייחס להוראותיו של חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הייעוץ); ושתי הנוספות הטעיה וניצול בורות הצרכן, לפי סעיפים 2 ו-3 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, בהתאמה. בגדר התובענה התבקש סעד כספי, וכמו כן התבקש צו מניעה המורה לאיזי פורקס ולמשיבים הנוספים "להפסיק לשווק, לייעץ, לעסוק בניהול תיקים, ולעסוק בכל היבט אחר של מסחר במוצרי מט"ח או מכשירים פיננסיים בכלל" (סעיף 51 לכתב התביעה, וראו גם סעיף 9 בעמוד 93 לבקשת האישור).     

3. בהסכמת הצדדים נקבע כי תחילה תינתן החלטה בבקשת האישור כלפי איזי פורקס, בכל הנוגע לעילת התביעה של הפרת חובה חקוקה. משכך, ביום 27.11.2015 הכריע בית המשפט בסוגיה זו ודחה את בקשת האישור כנגד איזי פורקס, ככל שהיא נוגעת לעילת הפרת חובה חקוקה של הוראות חוק הייעוץ. בקשת רשות הערעור שלפניי מופנית כנגד החלטה זו (להלן: ההחלטה). בגדר ההחלטה אף התייחס בית המשפט לסעד צו המניעה אשר נתבע על ידי המבקשים, ודחה אותו. לעניין זה נקבע כי:

"הסעד של צו המניעה שהתבקש ... שורבב לתביעה בצורה מלאכותית ואין בו כשלעצמו כדי להצדיק בירור המחלוקות בהליך ייצוגי או בכלל. איסור על ייעוץ, שיווק או ניהול תיקי השקעות ללא רישיון - זהו צו המחוקק בחוק ייעוץ השקעות. גם איזי פורקס לא חולקת על כך. חוק ייעוץ השקעות אף קובע קשת סנקציות בגין הפרת הוראותיו, לרבות אותן הוראות שלהפרתן טוענים המבקשים: סנקציה משמעתית, בדמות עבירות משמעת (ס' 30-38 לחוק); סנקציה מנהלית, בדמות קנס לטובת המדינה (ס' 38א-38י' לחוק) וסנקציה פלילית, בדמות מאסר וקנס (ס' 39-40לחוק). משום כך - אין כל צורך בהוראה של בית המשפט בעניין זה".

           למען שלמות התמונה יצוין, כי המבקשים לא הגישו הליך ערעורי כנגד ההחלטה בסמוך לאחר נתינתה. תחת זאת, הגישו בקשת ארכה מוסכמת ולפיה המועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה יוארך עד לאחר מתן הכרעה סופית בבקשת האישור. ביום 19.1.2016 נעתרתי לבקשה מוסכמת זו (בש"א 209/16). ואולם, בדיון קדם משפט אשר התקיים ביום 17.2.2016, המליץ בית המשפט המחוזי למבקשים להגיש הליך ערעורי על ההחלטה טרם שיימשך בירורה של בקשת האישור. משכך, ובהסכמת הצדדים, הוגשה בקשת רשות הערעור דנן ביום 7.8.2016 (סעיפים 39-38 לבקשת רשות הערעור).

4. בגדר בקשת רשות הערעור ציינו המבקשים כי הם סבורים שנתונה להם זכות ערעור על ההחלטה, אולם נוכח הספק שנותר להם בעניין זה הגישו בקשת רשות ערעור. בסמוך לאחר הגשת ההליך הגישו המבקשים בקשה לשינוי סיווגו לערעור בזכות, היא הבקשה המונחת לפתחי. בין היתר טענו המבקשים, כי די בכך שבית המשפט דחה את הסעד בדבר צו מניעה על מנת להקנות להם זכות ערעור על ההחלטה כולה. איזי פורקס והמשיבים הנוספים מתנגדים לבקשה לשינוי סיווג, וסבורים כי דרושה למבקשים רשות ערעור לשם השגה על ההחלטה. כך, לשיטתם, מאחר שההחלטה עוסקת בעילה אחת בלבד מבין שלוש עילות שנזכרו בבקשת האישור וכנגד איזי פורקס בלבד, וטרם נשלל מהמבקשים סעד כספי כלשהו. לעניין הסעד שעניינו צו מניעה טוענים איזי פורקס והמשיבים הנוספים, כי סעד זה אינו עומד בפני עצמו אלא מהווה אך משום סעד נלווה לסעד העיקרי (הכספי).    

5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם המבקשים, היינו - כי עומדת למבקשים זכות ערעור על ההחלטה.

6. כידוע, דרך ההשגה על החלטות שיפוטיות נגזרת מן השאלה האם לפנינו "החלטה אחרת" או "פסק דין". המבחן המשמש לסיווגן של החלטות בהקשר זה הוא "מבחן הסופיות", לאמור: האם סיים בית המשפט בהחלטתו את הדיון בעניין המונח לפניו (למשל, ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 362 (1997) (להלן: ענייןמנדלבליט). עוד ראו, ח' בן-נון וט' חבקין, הערעור האזרחי (מהדורה שלישית, 2012), עמ' 107 ואילך). מדובר במבחן פורמאלי בעיקרו, שעניינו בשאלה האם ההחלטה הנבחנת מסיימת את הדיון ו"סוגרת את תיק בית המשפט" (ע"א 226/61 דורון נ' צחובל, פ"ד טז 1911, 1919 (1962)).

           "מבחן הסופיות" קל ליישום כאשר מדובר בהחלטה הניתנת בתום ההליך המשפטי ומכריעה בכלל הסוגיות שעל הפרק, שאז ברור כי מדובר ב"פסק דין". יישומו עלול להיות מורכב יותר כאשר בית המשפט מכריע בטענות שונות של הצדדים במהלך הדיון, אך לאחר מתן החלטתו ההליך מוסיף להתקיים. ואכן, בעניין מנדלבליט נפסק כי "במצבים כאלו, שבהם נמשך הדיון לאחר מתן ההחלטה בפני אותו בית-משפט, נדרש מבחן עזר, שבאמצעותו ניתן יהיה לזהות 'סופיות' הנובעת מתוצאתה של ההחלטה בהיבט הדיוני, להבדיל מתוכנה, קרי תוצאתה בהיבט המהותי. המבחן הראוי לזיהוי 'סופיות' שכזו הוא מבחן הסעד, המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים" (שם, עמ' 363. ההדגשה במקור). על פי "מבחן הסעד", אם ההחלטה מעניקה או שוללת אחד או יותר מן הסעדים שנתבעו, הרי שמדובר בפסק דין (ולמען הדיוק: "פסק דין חלקי"); ואם לאו - הרי שלפנינו "החלטה אחרת" שאינה אלא שלב ביניים בדרך לבירורו של הסעד (ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 155-154 (2000). עוד ראו, ע"א 134/13 מזאוי נ' מזאוי, פיסקה 4 (7.3.2013); ערעור על החלטה זו נדחה בפסק דין מיום 12.5.2013 בבש"א 1977/13).