רע"א 5962/16

השופט י' דנציגר:

           לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ב' טולקובסקי) מיום 7.7.2016 בהפ"ב 32485-05-16.

רקע

1. בתמצית ייאמר, כי בין הצדדים התקיימה שותפות לצורך ביצוע פרויקט בניה. בהמשך, התגלע ביניהם סכסוך כספי אשר נמסר להכרעתו של עו"ד רון טורקלטאוב (להלן: הבורר). בפסק דינו מיום 6.4.2016 (להלן: פסק הבוררות), קבע הבורר, בין היתר, כי על המשיבים להמציא חשבוניות מס בגין כספים שהעבירו להם המבקשים; וכי על המבקשים לשלם למשיבים סך של 1,100,000 ש"ח, בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית (להלן: שני החיובים).
2. בהמשך, הגישו המבקשים "בקשה לתיקון פסק בורר", שעיקרה בקשה כי הקביעה בדבר חובת המשיבים להמציא חשבוניות מס יועבר "לחלקו האופרטיבי" של פסק הבוררות. בהחלטתו בבקשה זו, הטעים הבורר כי הקביעה האמורה הינה אופרטיבית, כך שהיא איננה בבחינת "'הבעת דעה' או 'משאלת לב'" אלא "חיוב בפועל" שעל המשיבים לקיים. עוד ציין כי אם ברצון המבקשים "לקבל את תמצית פסק הדין" יש באפשרותם להגיש בקשה למתן פסיקתא "שבה יכללו תמצית הוראותיו של פסק הדין".
3. בהחלטה מיום 14.6.2016 אישר הבורר את עיקרי נוסח הפסיקתא שהגישו המבקשים, "שכן זו משקפת את הוראות פסק הדין". עוד הטעים כי "לא יעלה על הדעת" כי המבקשים ישלמו את הסכום שהוטל עליהם מבלי שיקבלו לידיהם את חשבוניות המס בגין כספים ששילמו בעבר, כאשר "ברור כי עניין לנו בחיובים שלובים". יוער כי בפסיקתא גופה – עליה חתם הבורר – נקבע כי שני החיובים הינם "חיובים שלובים שיעשו באותו מועד תוך שהזכות לקבלת התשלום מותנית בהמצאת חשבוניות כאמור".
4. בפסק הדין נשוא הבקשה, אישר בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות. לצד זאת, ציין בית המשפט כי בפסק הבוררות לא מופיעה קביעה לפיה שני החיובים הינם שלובים. בנסיבות אלה, כך נקבע, הפסיקתא איננה משקפת את התוצאה האופרטיבית של פסק הבוררות – "ללא שינוי או תוספת" – ועל כן אין מקום לאשרה.

תמצית טענות הצדדים

5. לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי עת החליט שלא לאשר את הפסיקתא. בתוך כך, מוטעם כי הפסיקתא ניתנה על ידי הבורר וכי היא מהווה "פסיקתא מבהירה" ולא "פסיקתא משקפת". עוד נטען כי שיקול הדעת המוענק לבורר הינו רחב; וכי היה על בית המשפט, לכל הפחות, לקיים דיון – באשר לנוסח הפסיקתא – עם הצדדים והבורר.
6. מאידך, טוענים המשיבים בתשובתם כי סעיף 22 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) מגביל את סמכות הבורר לתיקון פסק בוררות למספר עניינים, כך שלא מוקנית לו סמכות למתן פסיקתא בכלל ופסיקתא מבהירה בפרט. הענקת סמכות שכזו, כך נטען, אף מאפשרת לבעל דין להביא לתיקון או השלמה של פסק הבוררות שלא בהתאם להוראות סעיפים 24 ו-26 לחוק הבוררות.

דיון והכרעה

7. הלכה ידועה היא, כי בקשות כגון דא תתקבלנה אך במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה עקרונית חדשה החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר בנסיבות העניין קיים עיוות דין [ראו: רע"א 5941/16 ישורון נ' ויצמן, פסקה 6 וההפניות שם (‏21.8.2016)]. במקרה דנן, טענות הצדדים מציפות את הצורך להבהרת סוגיית סמכותו של בורר ליתן פסיקתא. שאלה זו טומנת בחובה שתי שאלות נפרדות: ראשית, אודות עצם סמכותו של בורר ליתן פסיקתא, מכל סוג שהוא. שנית – ובהנחה שהמענה על השאלה הראשונה הינו בחיוב – האם סמכות זו מוגבלת אך לפסיקתא "משקפת", או שמא כוללת אף את הסמכות ליתן פסיקתא "מבהירה או מתקנת".

           בשל נופך עקרוני זה, שוכנעתי כי יש לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור. עם זאת, סבורני כי יש לדחות את הערעור לגופו, הכל כמפורט להלן.

א. סמכותו של בורר למתן פסיקתא

8. כבר התוויתי בעבר את הדרך בה יש לילך בבואנו לבחון את סמכותו של בורר לבצע פעולה דיונית במסגרת הבוררות, זאת, בהתבסס על הוראות סעיף 2 ופריט ח לתוספת הראשונה לחוק הבוררות:

"בהיעדר הסכמה מפורשת של הצדדים בהסכם הבוררות המסייגת את סמכויות הבורר, יש לפנות להוראות התוספת הראשונה לחוק הבוררות, ובמקביל לבחון לשם השוואה האם לבית המשפט הייתה סמכות לבצע פעולה דומה במסגרת תובענה אזרחית רגילה תוך התבוננות בהסדרים הדיוניים הקבועים בתקנות" [רע"א 6327/12 עופר ניב ואח' נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, פסקה 18 (1.9.2013) (להלן: עניין דן)].