רמי לרר נ' רם אשר

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בלוד (כב' השופטת ר' שמולביץ) מיום 26.6.2018 בת"א 61857-12-13, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לתיקון כתב ההגנה ולהגשת כתב תביעה שכנגד.

רקע והליכים קודמים

2. בחודש דצמבר 2013 הגיש המשיב 1 (להלן: המשיב) לבית משפט השלום תובענה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשים ונתבעים נוספים, לתשלום שכר עבודה ולהחזר הוצאות שהוציא המשיב במסגרת עבודה שביצע עבורם ושהניבה להם, לטענתו, רווחים (תא"ק 61857-12-13). בחודש יוני 2015, משנחתמו הסכמי פשרה עם מי מן הנתבעים וחל שינוי בעילות התביעה, הגיש המשיב בקשה לתיקון כתב התביעה ולהעברת הדיון לבית המשפט המחוזי. בית משפט השלום נעתר לבקשה, ובהמשך לכך, הגיש המשיב ביחד עם אחיו, הם המשיבים 3-2, אשר נשאו, לטענתם, בחלק מן ההוצאות, תובענה חדשה לבית המשפט המחוזי (להלן: התביעה).

3. בתביעה נטען כי המשיב פעל וקידם הליכי תכנון מול ועדת התכנון והבניה (להלן: הוועדה), שבסופם צורפו חלקות שבבעלות המבקשים (להלן: החלקות) ליישוב אירוס הסמוך לנס ציונה וייעודן שונה מחקלאות לבנייה למגורים. משכך, נטען כי על המבקשים לשאת בהוצאותיהם של המשיבים ובשכר טרחתו של המשיב עבור העבודה שביצע עבורם. בכתבי הגנתם טענו המבקשים, בין היתר, כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות והיעדר עילה.

4. בהמשך לכך, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון כתב הגנה ולהגשת כתב תביעה שכנגד. בבקשה נטען, כי במהלך בדיקות שנערכו על-ידי המבקשים לאחר הגשת התביעה, גילה מומחה מטעמם כי המשיב התרשל בהערכת שווי החלקות באופן שפגע בזכויותיהם. בכך, נטען, יש כדי לתרום באופן מהותי להגנת המבקשים אל מול המשיבים הן בדמות טענת קיזוז (להלן: טענת הקיזוז) והן בדמות תביעה שכנגד. עוד נטען, כי בניגוד לאמור בתביעה, פועלו של המשיב לא שינה את זכויותיהם של הנתבעים 17-10 ומשכך הם אינם חייבים בתשלום שכר טרחה ראוי ובהחזר הוצאות למי מהמשיבים. המבקשים הסבירו כי הבקשה הוגשה רק בשלב זה מאחר שהטענות התגלו לאחרונה באקראי על-ידי המומחה מטעמם, אך הדגישו שהתנהלות המשיב עולה כדי מרמה וגניבה, וכי די בכך כדי לקבל את הבקשה.

5. המשיבים התנגדו לבקשה וטענו, בין היתר, כי טענות המבקשים בדבר המרמה והגזל הועלו ללא תימוכין, ולפיכך יש לדחותן. עוד נטען, כי יש לדחות את הבקשה מחמת שיהוי. בנוסף, המשיבים טענו להיעדר יריבות, שכן בעלת הדין הנכונה לפי סעיף 122(3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ח-1965 (להלן: חוק התכנון) היא הוועדה. בנוסף, המשיבים התנגדו לטענת הקיזוז, בין היתר כיוון שהחיובים האמורים אינם נובעים מעסקה אחת, ושאין מדובר בסכום קצוב. בתשובתם לתגובה חזרו וטענו המבקשים כי מעשי המרמה לא היו ידועים עת הוגש כתב ההגנה, והוסיפו כי המקרה חוסה תחת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. עוד טענו המבקשים ליריבות אישית נגד המשיבים, וזאת לאור הסעד הנתבע – השבת מקרקעין.

החלטת בית המשפט המחוזי

6. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. לעניין הבקשה לתיקון כתב ההגנה נקבע, כי הבקשה הוגשה בשיהוי וללא הנמקה המניחה את הדעת. לעניין טענת הקיזוז, נקבע כי המבקשים לא הצביעו על זכות קיזוז העומדת להם לפי דין, וכי זו אינה עומדת להם לפי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שכן אין מדובר באותה עסקה. לעניין הטענות הנוגעות למבקשים 17-10, הוער כי ככל שהמשיבים אינם זכאים לסכומים שנתבעו מהמבקשים, הרי שהדבר יתברר במסגרת ההליך וכי אין הצדקה לתיקון כתב ההגנה בשלב זה. בנוסף, בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבים להיעדר יריבות, זאת נוכח הוראת סעיף 122(3) לחוק התכנון הקובעת כי הזכאי לקבלת דמי איזון במסגרתה של תכנית מיתאר, אשר המבקשים טענו כי הם זכאים להם בגדרה של טענת הקיזוז, איננו רשאי לתובעם מן החייב בהם, אלא מן הוועדה המקומית בלבד.

           בנוסף, בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים להגשת כתב תביעה שכנגד, שכן המבקשים לא הגישו את כתב התביעה שכנגד בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, כאמור בתקנה 53(א) לתקנות סדר דין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), וכן לא הראו טעמים מיוחדים המצדיקים היעתרות להארכת המועד המבוקשת, כנדרש על-פי דין.