רע"א 56670-12-13 סלמה נ' כהן ואח'

מונחת לפניי בקשה למתן רשות לערער על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' פורר) מיום 19.12.13, שניתנה במסגרת ת.א. 16541/08.

עניינו של התיק המתנהל בבית משפט קמא הוא בתביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, שהגיש המבקש נגד המשיבים ונגד נתבעת נוספת (אשר עימה הגיע המבקש בשלב מאוחר יותר להסכם פשרה) בגין נזקי גוף שנטען כי נגרמו לו בשתי תאונות דרכים בהן היה מעורב, האחת מיום 24.9.01 והשנייה מיום 30.12.01.

במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט קמא מונו שני מומחים מטעם בית המשפט לצורך בדיקת המבקש: ד"ר יצחקי, בתחום האורטופדיה, וד"ר דורסט בתחום הפסיכיאטריה. ביום 13.4.04 ניתנה חוות דעתו של ד"ר יצחקי, במסגרתה חיווה המומחה את דעתו כי לא נותרה למבקש נכות צמיתה בגין אף אחת משתי התאונות הנ"ל. עוד ציין המומחה בחוות דעתו, כי את ההסבר לכאביו של המבקש אפשר שניתן לשייך לתחום הפסיכיאטרי. ביום 13.3.09 ניתנה חוות דעתה של ד"ר דורסט. במסגרת חוות הדעת הביעה המומחית את דעתה כי נותרה למבקש נכות צמיתה בשיעור של 3%, אותה היא ייחסה לשתי התאונות הנ"ל, בחלוקה מסויימת. ביום 20.9.12 נחקר ד"ר יצחקי בבית משפט קמא על חוות דעתו. בעקבות החקירה, פנה המבקש אל בית משפט קמא בבקשה להורות על מינוי מומחה בתחום רפואת הכאב. בהחלטתו מיום 17.3.13 דחה בית משפט קמא את הבקשה. בהחלטה נקבע, כי ד"ר יצחקי, אשר צפוי היה לתת במועד סמוך חוות דעת משלימה בעניינו של המבקש, יתייחס גם לשאלת הצורך במינוי מומחה בתחום רפואת הכאב. עוד נקבע בהחלטה, כי לאור דבריו של ד"ר יצחקי בחקירתו – ולפיהם אפשר שהמקור לכאביו של המבקש הוא נפשי – ראוי שהמבקש יפנה אל דורסט, המומחית בתחום הפסיכיאטריה, בשאלת הבהרה בדבר הצורך במינוי מומחה בתחום רפואת הכאב. על רקע זה ציין בית משפט קמא, כי נכון לאותו שלב אין הוא מוצא לנכון להורות על מינוי מומחה כפי שהתבקש ודחה, כאמור, את בקשת המבקש. חוות דעתו המשלימה של ד"ר יצחקי הוגשה ביום 13.5.13. במסגרת חוות הדעת שב וציין המומחה, כי להערכתו לא נותרה למבקש נכות צמיתה בתחום האורטופדיה בעקבות התאונות. עם זאת, המומחה ציין עוד בחוות דעתו, כי קיימים אצל המבקש כאבים הן בגב והן בברכיים שניתן לייחס אותם לתאונה. על רקע זה פנה המבקש אל ד"ר יצחקי בשאלות הבהרה במסגרתן נשאל המומחה אם הוא סבור שיש מקום למינוי מומחה בתחום רפואת הכאב בעניינו של המבקש. תשובתו של המומחה הייתה בחיוב. בעקבות כך פנה המבקש בשנית אל בית משפט קמא בבקשה להורות על מינוי מומחה בתחום רפואת הכאב. ביום 19.12.13 ניתנה החלטתו של בית משפט קמא, במסגרתה דחה בית המשפט את הבקשה. מפאת חשיבות הדברים אביא את ההחלטה כלשונה:

"מעיון בתיק עולה כי המבקש בחר שלא לפנות אל המומחית בתחום הפסיכיאטריה בשאלת הבהרה, אם יש במסקנות חוות הדעת כדי להשליך על הצורך במינוי מומחה בתחום רפואת הכאב, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 17.3.2013.

המבקש סמך בקשתו למינוי מומחה בתחום רפואת הכאב על תשובת הבהרה מטעם המומחה בתחום האורטופדיה, חרף החלטת בית המשפט כאמור ולמרות שהמומחה עצמו העיד כי מחלות הכאב הינן בתחום הפסיכיאטרי.

לאור האמור, הבקשה נדחית."

על החלטה זו מבקש המבקש להשיג במסגרת הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי שגה בית משפט קמא בכך שביסס את החלטתו לדחות את בקשת המבקש, על כך שהמבקש לא פנה אל המומחית בתחום הפסיכיאטריה בשאלת הבהרה. לטענת המבקש, הוא לא נדרש על ידי בית משפט קמא לפנות אל המומחית בשאלות הבהרה, אלא כל שנקבע בהחלטה מיום 17.3.13 הוא שראוי כי יעשה כן. עוד טוען המבקש, כי די בהמלצתו של ד"ר יצחקי למנות מומחה בתחום רפואת הכאב כדי להוות את "ראשית הראייה" הנדרשת לצורך מינוי מומחה כאמור.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי צורך לבקש את תשובת המשיבים (ראו תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984).

כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים. אמנם נכון הדבר כי בחינתה של ערכאת הערעור את החלטתו של בית משפט קמא תהיה מדוקדקת יותר כאשר מדובר בהחלטה שעניינה דחיית בקשה למינוי מומחה (רא' רע"א 5207/12 בן בסט נ' מנורה, מיום 6.8.12), ואולם במקרה שלפניי, כעולה מתיאור הדברים שהובא לעיל, נראה שבית משפט קמא לא "נעל את הדלת" בפני המבקש בכל הנוגע למינוי מומחה בתחום רפואת הכאב. בהחלטתו מיום 17.3.13 הנחה בית משפט קמא את המבקש לפנות אל המומחית בתחום הפסיכיאטריה בשאלת הבהרה לעניין הצורך במינוי מומחה בתחום רפואת הכאב וזאת, בין היתר, על רקע דברים שאמר ד"ר יצחקי בעדותו ולפיהם אפשר שהמקור לכאב הוא נפשי. בהתייחס לטענת המבקש בהקשר זה אומר, כי גם אם בית משפט קמא לא נקט בלשון חדה וברורה, דומה כי כוונתו של בית המשפט כי על המבקש לפנות אל המומחית בשאלת הבהרה הייתה ברורה. מכל מקום, המבקש בחר שלא לעשות כן, ותחת זאת פנה אל ד"ר יצחקי בשאלת הבהרה. במצב דברים זה הורה בית משפט קמא על דחיית הבקשה, וזאת לנוכח העובדה שהמבקש לא צעד במסלול אותו התווה בית המשפט. ודוק, לא מן הנמנע כי אילו היה המבקש פונה אל המומחית ומקבל את התייחסותה לשאלת הצורך במינוי מומחה בתחום רפואת הכאב, עובר להגשת הבקשה אל בית משפט קמא, כי אז החלטתו של בית משפט קמא הייתה שונה. כפי שציינתי לעיל, אינני סבור שבית משפט קמא חסם את דרכו של המבקש באופן סופי בכל הנוגע למינוי מומחה בתחום רפואת הכאב, והוא רשאי כעת לפנות אל המומחית (תוך צירוף תשובתו של ד"ר יצחקי לשאלת ההבהרה שהופנתה אליו בהקשר זה), לקבל את התייחסותה לעניין שבנדון, ולפנות בבקשה מחודשת אל בית משפט קמא.