רע"א 5539-15, 6289-15 אנריקה לנדה ואח' נ' ורקשטל ואח'

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.             היש מקום לבטל פסק דין בדיעבד חרף היעדר חשש אובייקטיבי למשוא פנים אך בשל מראית פני הצדק? שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיאה י' ענבר והשופטים י' שבח וש' שוחט), מיום 12.7.15, בע"א 9032-06-14, במסגרתו התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (השופטת ס' רסלר-זכאי) מיום 1.4.14. בפסק הדין של בית משפט השלום נדחתה תביעתו הכספית של גד ורקשטל (להלןורקשטל), המשיב 1 בבקשות, לפיצויו בגין אבדן שתי יחידות דיור שרכש בשנות ה-80 למאה הקודמת, אשר שועבדו לטובת בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן בנק דיסקונט או הבנק) ומומשו על ידיו.  הבקשה שלפנינו עניינה הכרעת בית המשפט המחוזי לבטל את פסק דינו של בית משפט השלום מתוך מראית פני הצדק וחשש סובייקטיבי, אף שבלא יסוד אובייקטיבי.

רקע

ב.             כאמור, ורקשטל הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (השופטת ס' רסלר-זכאי) בגין דחיית תביעתו הכספית. בשולי ערעורו טען כי יומיים לפני מתן פסק הדין על ידי השופטת ס' רסלר-זכאי, נודע לו, כי בתקופה שקדמה למתן פסק הדין בתביעה הוגשה נגד אביה של השופטת ס' רסלר-זכאי, עורך הדין יהודה רסלר (להלן עורך-הדין רסלר או האב), תביעה כספית בה נדרש לשלם לבנק דיסקונט מיליוני שקלים בגין ערבותו האישית להלוואה שנטלה חברה בשליטתו, לצורך רכישת מבנה משרדים. ההלוואה לא נפרעה, ונגד האב נפתח תיק הוצאה לפועל ואף מונה כונס נכסים לצורך מימוש נכסי מקרקעין, לרבות משרדו. ורקשטל טען שהשופטת ס' רסלר-זכאי החליטה לדחות את תביעתו ולחסוך לבנק דיסקונט מיליוני שקלים, באופן שיקל עם אביה, יפחית את חובו לבנק וכיוצא בזה. בנסיבות אלה, טען ורקשטל, קם חשש ממשי למשוא פנים המחייב את פסילת השופטת ס' רסלר-זכאי, ומשניתן פסק הדין על ידיה – יש לבטלו. לטענתו, לא הספיק לעשות מעשה בעניין זה בטרם מתן פסק הדין. בשלב מאוחר יותר, הגיש ורקשטל לבית המשפט המחוזי בקשת פסלות נפרדת. יתר בעלי הדין התנגדו לבקשה.

ג.              בית המשפט המחוזי ציין, כי סגן נשיא בית משפט השלום מ' שנהב הוא ששמע את הראיות בתביעה, אלא שהוא פסל עצמו מליתן פסק דין, מאחר שורקשטל המתין לו ליד ביתו, מסר לו מכתב כלשהו ואמר לו דברים שתוכנם לא נודע, הנוגעים לנסיבות אישיות שלא נחשפו במהלך הדיון בתביעה; בגין כל אלה החליט, כאמור, לפסול עצמו. אז הועברה התביעה לידי השופטת ס' רסלר-זכאי, אשר נתנה את פסק הדין על יסוד החומר שהיה קיים בתיק.

ד.             בית המשפט המחוזי ביקש את תגובת השופטת ס' רסלר-זכאי לטענות הפסלות שהעלה ורקשטל. בתגובתה, ציינה השופטת ס' רסלר-זכאי כי לא הייתה מעורבת בשום דרך בהסכמים או בהליכים שהתנהלו בין אביה לבין בנק דיסקונט, וכי אף לא הייתה מודעת להם, שכן אביה טיפל בנושאים אלה בעצמו ובאמצעות עורך-דין ולא שיתף אותה בהליכים שננקטו נגדו. לדברי השופטת, בדיעבד, נודע לה מפי אביה כי נמנע מספר לה על ההליכים בשל הבושה להודות בכשלונו.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

ה.             בית המשפט המחוזי קבע כי אף שההליך בבית משפט השלום הסתיים זה מכבר במתן פסק דין, ולכאורה אין עוד מקום לטעון טענת פסלות נגד השופטת ס' רסלר-זכאי שנתנה את פסק הדין, דינה של טענת פסלות שלא הייתה ידועה במהלך חיי התביעה להתברר בפני ערכאת הערעור באופן רטרוספקטיבי. בית המשפט המחוזי קבע, כי הוא מקבל את הסבריה של השופטת ס' רסלר-זכאי "ככתבם וכלשונם". עוד נקבע, כי אין קושי לומר בהתבוננות לאחור, כי משלא ידעה השופטת ס' רסלר-זכאי על הנסיבות הנטענות, הוסר החשש האובייקטיבי למשוא פנים. בית המשפט המחוזי אף הוסיף וקבע, כי לא הוכח שהשופטת ס' רסלר-זכאי ידעה על הבעייתיות בהחזר ההלוואה שלקח אביה, וכי ממילא לא ניתן לומר שהתעלמה מסימני אזהרה אשר חייבו אותה לערוך בירור מקדים בעניין.

ו.              חרף האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה באות בכלל המקרים החריגים בהן יינתן ביטוי לעקרון מראית פני הצדק ולמבחן החשש הסביר הסובייקטיבי. בית המשפט קבע כי במקרה דנא מתעוררת תחושת אי נוחות מחמת צירוף המקרים ועיתוים. זאת, שכן בטרם מתן פסק הדין של השופטת ס' רסלר-זכאי, היתה תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור שהגיש אביה על ההחלטה לפנות את משרדו ולמכור את המשרד. צוין, כי בקשת רשות הערעור הוגשה שבועיים לפני מתן פסק הדין שנתנה השופטת ס' רסלר-זכאי, וכפי שנטען, במועד זה היה אביה של השופטת זקוק נואשות לחסדי בנק דיסקונט כדי להגיע עמו להסדר שימנע את פינויו המידי ממשרדו.