רע"א 5391/19

1. ביום 11.11.2018 הגישה א.א. ז"ל (להלן: "המנוחה") תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד ברק בן שלמה, המבקש דכאן, וכנגד עו"ד איתי אטדג'י, המשיב 2 דכאן (להלן: "כתב התביעה המקורי"). עניינה של התביעה בהסכם מכר דירה שנחתם לכאורה בין המבקש למנוחה. במסגרת כתב התביעה המקורי עתרה המנוחה לביטול הסכם המכר מחמת תרמית והטעיה, להשבת הדירה ולפיצויים בסכום של 200,000 ש"ח. ואולם, מספר ימים לאחר מכן הסתבר כי המנוחה הלכה לעולמה בטרם הגשת התביעה (ביום 10.11.2018 על פי כתב הפטירה). לאור כך, ביום 28.11.2018 הורה בית המשפט (כבוד הנשיא איתן אורנשטיין) על עיכוב בירור התובענה עד לאחר קבלת צו ירושה או צו קיום צוואה.

2. ביום 18.2.2019 הודיע בא כוחה של המנוחה כי ניתן צו קיום צוואה, וכי על פי כתב הצוואה הורישה המנוחה את כל רכושה לבנה אורן גלעד, הוא המשיב 1 דכאן. בעקבות זאת, החליט בית המשפט כי התיק ינותב לפני שופט.

3. מפאת הנסיבות, ביום 18.3.2019 הורה בית המשפט למשיב 1 להגיש כתב תביעה מתוקן ולציין בו את זהות היורשים או מנהל העיזבון. בהתאם, ביום 31.3.2019 הגיש המשיב 1 כתב תביעה מתוקן (להלן: "כתב התביעה המתוקן הראשון").

4. כחודשיים לאחר מכן, ביום 6.5.2019 התקיים דיון במעמד הצדדים, אשר במסגרתו הודיע המשיב 1 לבית המשפט קמא כי הוא שוקל לתקן את כתב תביעתו פעם נוספת, ובפרט את רכיב הפיצוי שדרש בתביעתו.

5. ואכן, ביום 21.5.2019 הגיש המשיב 1 בקשה לתיקון כתב תביעה, אליה צירף את כתב התביעה המתוקן (להלן: "כתב התביעה המתוקן השני"). כאן המקום לציין כי השוני היחיד בין כתב התביעה המתוקן הראשון לכתב התביעה המתוקן השני הוא רכיב הפיצוי, אשר הועלה מסכום של 200,000 ש"ח לסכום של 1,000,000 ש"ח. המשיב 1 נימק בקשתו בכך שבחינה מעמיקה יותר של הדברים הובילה אותו למסקנה כי רכיב הפיצוי שביקש בכתב התביעה המתוקן הראשון נמוך ביחס לנזק שנגרם למנוחה. עוד הוסיף המשיב 1 כי בקשתו להגדלת סכום הפיצוי נובעת גם משיקולי אגרה.

6. לאחר הגשת תשובת המבקש ותגובת המשיב 1 לתשובה, ביום 18.7.2019 נתן בית המשפט קמא החלטה בפתקית המתירה למשיב 1 לתקן את כתב תביעתו. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהיות ומדובר במכר דירה של מי שהלכה לעולמה, מטבע הדברים ליורש (המשיב 1) לא ידועות העובדות במלואן ואך טבעי הוא שתתבררנה לו "קמעה קמעה". עוד הוסיף בית המשפט קמא כי מאחר שהמבקש טרם הגיש כתב הגנה, קבלת הבקשה לתיקון כתב התביעה לא תפגע בזכויותיו של המבקש, או מי מהנתבעים האחרים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

7. ביום 13.8.2019 הגיש המבקש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא. במסגרת בקשת רשות הערעור גורס המבקש כי בית המשפט קמא שגה בהחלטתו לאפשר למשיב 1 לתקן את כתב תביעתו. ראשית, טוען המבקש כי בית המשפט קמא נעדר סמכות עניינית לדון בסעד הכספי שנתבקש על ידי המשיב 1, ולכן הוא לא היה רשאי לאשר את תיקון כתב התביעה; שנית, נטען כי בית המשפט קמא לא נתן דעתו לכך שהעובדות המועלות בכתב התביעה המתוקן השני (כמו גם בכתב התביעה המתוקן הראשון) סותרות את התצהיר אשר עשתה המנוחה בטרם הלכה לעולמה, וכן לכך שהמשיב 1 הוסיף בכתב התביעה המתוקן השני (כמו גם בכתב התביעה המתוקן הראשון) נתבעת נוספת שלא נזכרה בכתב התביעה המקורי, מבלי שקיבל רשות לכך; שלישית, נטען כי בית המשפט קמא שגה עת נתן החלטתו בבקשה לתיקון כתב תביעה בפתקית, וכי הדבר הוביל לכך שבית המשפט לא התייחס לטענות שונות שהעלה המבקש; רביעית, טוען המבקש כי "נראה כי כל ההליך של תיקון כתב התביעה, היה בשיטת 'הפינג פונג', דבר שאינו קבוע בתקנות [תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות")]" (סעיף 13 לבקשת רשות הערעור).

8. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. מושכלות יסוד הן כי השאלה האם להתיר תיקון כתב טענות אם לאו היא שאלה הנוגעת לסדרי הדין, וככזו מסורה היא לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206, 212-211 (1990); רע"א 5996/06 טרכטנברג נ' סיל מזון בע"מ, פסקה 5 (10.8.2006)). משכך, בית משפט זה ימנע מלהתערב בהחלטות מסוג זה, אלא במקרים חריגים בהם ההחלטה שהתקבלה מנוגדת לדין, גורמת לעיוות דין לאחד הצדדים, או שנתגלתה בה חריגה קיצונית ממתחם שיקול הדעת הסביר (רע"א 3638/14 מדינת ישראל נ' שלמה, פסקה 2 (11.2.2015); רע"א 3343/15 מזרחי נ' מי חיים אחזקות בע"מ, פסקה 10 וההפניות שם (1.6.2015); רע"א 1808/16 אמסלם נ' אלון, פסקה 13 (28.3.2016)). לאחר בחינת טענות המבקש, לא מצאתי כי ענייננו הוא מסוג המקרים החריגים אשר מצדיקים סטייה מכלל זה.