רע"א 5268-09-14 מנשה ואח' נ' נברו

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' נחלון), מיום 17.6.14, על פיה נדחתה בקשת המבקשים להיפוך סדר הבאת הראיות על יסוד טענתם ל"הודאה והדחה" (ת"א 1550-10-13).

2.המבקשים הגישו נגד המשיב, ונגד נתבעים נוספים, תביעה ע"ס כ-204,000 ₪. כתב התביעה מיוסד על טענות המבקשים להפרת הסכם הלוואה שנכרת עם המשיב, להפרת הסכם שותפות עמו, לרשלנות המשיב בניהול כספי המבקשים ועוד. המשיב טען בכתב הגנתו כי לאחר שנכרת הסכם ההלוואה, הסכימו הצדדים לו כי סכום מסוים מתוך סכום ההלוואה יוסב להשקעה במניות, והיתרה תיוותר כהלוואה. זמן קצר לאחר מכן, כך לפי הנטען, נפל ערך המניות באופן דרסטי ותיק ההשקעה איבד מערכו כמעט לחלוטין. מעבר לאמור, הכחיש המשיב את עיקר טענותיהם של המבקשים ואף טען להעדר יריבות עם המבקשת 2, לקיומו של מעשה בית דין ועוד.

3.ביום 28.5.14 התקיים דיון מקדמי בפני בית משפט קמא, במהלכו נחקרו המבקש 1 והמשיב ע"י בית המשפט. בהמשך לדברים שנשמעו ולמחלוקות שעלו מהם, צומצמה יריעת המחלוקת, ובהסכמת הצדדים נדחתה התביעה נגד הנתבעים הנוספים. כן נקבע כי התביעה נגד המשיב "תישאר רק בגין ההסכם הראשון בסך 33,195 דולר". באשר לתביעה שנותרה, הגיעו הצדדים להסכמה שלהלן:

"מוסכם עלינו כי הפלוגתאות שבהן תידרש הכרעה לצורך התביעה נגד נתבע 1 [המשיב] מכוח ההסכם הראשון, שהיא התביעה שנותרה, הן הפלוגתאות כדלקמן: 1. מתי הוסכם על העברת הסכום של 70,000 דולר מהלוואה עם תשואה מובטחת מכוח ההסכם הראשון בין תובע לנתבע 1, להשקעה במניות.. 2. בהנחה שאכן כך הוסכם, האם מימוש ההסכמה היה צריך להיות דווקא באמצעות קניית המניות מגורם חיצוני באופן שיהיו על שם התובע, או שגם ייחוס לתובע של המניות שהיו אצל הנתבע 2 עבור הנתבע 1, מהווה מימוש של ההסכמה כאמור. 3. ככל שההסכמה לא מומשה, מה המשמעות של הדבר מבחינת חובת הפיצוי של נתבע 1 לתובע. 4. האם הנתבע מושתק מכוח הכללים בדבר השתק פלוגתא מלהעלות את הטענה לפיה הוא הסב 70,000 דולר להשקעה במניות...."

בתום הדיון, קבע בית משפט קמא מועדים להגשת ראיות הצדדים, באופן שהמבקשים יגישו את תצהיריהם תחילה, ולאחריהם יגיש המשיב את תצהיריו. כן קבע מועד להוכחות ולסיכומים ביום 11.9.14.

4.מספר ימים לאחר הדיון, הגישו המבקשים לבית משפט קמא בקשה להיפוך סדר הבאת הראיות על יסוד הטענה ל"הודאה והדחה" מצד המשיב. בהתאם לכך ביקשו להפוך את סדר הגשת התצהירים, באופן שהמשיב יגיש את תצהיריו תחילה, ורק לאחר מכן יגישו המבקשים את תצהיריהם.

5.בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 17.6.14 דחה את הבקשה להפיכת סדר הבאת הראיות וקבע כי "מהמוסכמות ומהפלוגתאות שאליהן הגיעו הצדדים בישיבה המקדמית עולה כי אין מחלוקת שהם שינו את ההסכם המקורי שנכרת ביניהם וכרתו הסכם חדש, באופן שההלוואה שניתנה במסגרת ההסכם המקורי אמורה הייתה להפוך להשקעה במניות. המחלוקת העיקרית הייתה מתי נכרת ההסכם החדש, האם ניתן לראות בפעולתו של הנתבע, שבמסגרתה ייחס מניות לתובע 1 שלא באמצעות קנייתן באופן ישיר בבורסה, מימוש של הסכם זה, וככל שלא, האם יש לכך משמעות כלשהי לעניין הנזק שנגרם לתובעים. ביחס לפלוגתאות אלה (שלמעשה היוו תיקון של כתב התביעה, שכן שינוי ההסכם המקורי כלל לא נזכר בו) לא הייתה כל הודאה והדחה מצד הנתבע". עוד קבע, בבחינת מעבר לדרוש, כי "קיים קושי בבקשת התובעים כאשר ההחלטה שניתנה בתום הדיון ונוסחה בשיתוף הצדדים הייתה שונה, והתובעים לא השיגו עליה במקום...".

6.מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים כי המשיב הודה בכתב הגנתו בהסכם ההלוואה שנכרת בין הצדדים ובחובת פירעונו והעלה טענת פטור לפיה סוכם להפוך את ההלוואה להשקעה. לפיכך, כך נטען, גם אם המבקש מודה בחלק מטענת הפטור, היינו שסוכם להפוך את ההלוואה להשקעה, אולם אין הוא מודה במלואה (מועד ההסכם החדש, מהות ההסכם), הנטל להוכחת פירעון ההלוואה חל עדיין על המשיב. במקום אחר נטען, כי טענת המשיב כי סוכם למכור למבקש את מניות המשיב וכי הדבר נעשה בטרם קרסה המניה היא טענת הודאת והדחה, ולכן על המשיב רובץ הנטל להוכיחה.

7.לאחר שבחנתי את הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתשובה.