רע"א 5188/16

השופטת א' חיות:

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' ברנר) מיום 31.5.2016 בע"ר 13121-04-16 ובע"ר 11494-04-16 בו נדחה ערעור המבקשת והתקבל בחלקו ערעור המשיבים על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' יעקובוביץ) בבקשה לשומת הוצאות שהגישה המבקשת לאחר שנדחתה בקשת המשיבים לאישור תובענה ייצוגית נגדה.

1. המשיבים הגישו בשנת 2009 בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת בה עתרו לביטול הצעת רכש עצמית מלאה שבמסגרתה רכשה מהם המבקשת את מניותיה ולחלופין להורות למבקשת לשלם להם את השווי ההוגן של המניות שנרכשו (ת"צ 1543/09). ביום 12.3.2014 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' פלפל) את בקשת האישור והורה למשיבים לשלם למבקשת שכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח והוצאות בסכום שייקבע על ידי הרשם. המשיבים ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וביום ‏28.1.2016 דחה בית משפט זה את הערעור מבלי שעשה צו להוצאות וזאת נוכח פגמים אשר נפלו בגיבושה של הצעת הרכש (ע"א 3136/14). בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין בערעור נדחתה ביום 18.8.2016 (ד"נ 1543/16).

2. בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשה לשומת הוצאות, וביום 2.3.2015 פסקה לה רשמת בית המשפט הוצאות בסכומים שונים, וביניהן, הוצאות בסך 1.2 מיליון ש"ח בגין השכר ששילמה למומחים שהעידו מטעמה בהליך הייצוגי. בהחלטתה דחתה הרשמת את טענת המשיבים לפיה יש לה סמכות שבשיקול דעת לפסוק למבקשת סכום נמוך מזה ששילמה בפועל למומחים מטעמה וקבעה כי הוראות תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) (שבוטלה ביום 23.6.2016) מחייבות אותה לזכות את המבקשת בסכום שכר המומחים המלא שהוכח על ידה. המשיבים הגישו בקשה לעיון חוזר בהחלטה ולאחר שבקשה זו נדחתה הגישו עליה ערעור לבית המשפט קמא (ע"ר 51889-03-15 – להלן: ערעור הרשם הראשון). בית המשפט קמא (כב' השופטת ע' צ'רניאק) קיבל את הערעור בקבעו כי הרשמת לא הייתה מחויבת לפסוק למבקשת את כל סכום הוצאות המומחים שהוכח על ידה והייתה מוסמכת לבחון האם מדובר בהוצאה סבירה שהייתה נחוצה לניהול ההליך. לפיכך, הורה בית המשפט קמא להחזיר את הדיון בבקשה לשומת הוצאות לרשמת על מנת שתכריע פעם נוספת בסוגית ההוצאות שיש לפסוק למבקשת בגין השכר ששילמה למומחים מטעמה. המבקשת מצידה לא ביקשה לערער על פסק הדין האמור.

3. ביום 22.3.2016 נתנה הרשמת החלטה נוספת בבקשה לשומת הוצאות בה קיבלה את טענת המשיבים לפיה אין לפסוק לטובת המבקשת את מלוא הסכום ששילמה למומחים מטעמה. בהחלטתה קבעה הרשמת כי אף שכעיקרון יש לפסוק לבעל דין שזכה בדינו את מלוא ההוצאות שנשא בהן, לבית המשפט נתון שיקול דעת להשית הוצאות בסכום נמוך יותר אם הגיע למסקנה כי הסכומים שהוציא הזוכה לצורך ניהול ההליך לא היו סבירים, מידתיים או הכרחיים לניהול ההליך. הרשמת הוסיפה וקבעה כי משהוכיח הצד הזוכה את שיעורן של ההוצאות בהן נשא, עובר הנטל לצד שכנגד להראות מדוע אין מקום לפסוק לצד הזוכה את מלוא הוצאותיו. במקרה דנן, כך קבעה הרשמת, טענת המשיבים לפיה הסכומים ששילמה המבקשת למומחים מטעמה לא היו סבירים, לא נתמכה בראיות כלשהן ומנגד הוצגו ראיות לכך שמדובר בשכר שאינו חורג מהמקובל בשוק. בנוסף על כך קבעה הרשמת כי חוות דעתם של המומחים מטעם המשיבה היוותה ראיה מרכזית במסגרת הליכי האישור והמבקשת לא הייתה יכולה לוותר על הגשתה. עם זאת, קבעה הרשמת כי בשים לב לכלל לפיו יש לנהוג במתינות בעת פסיקת הוצאות בהליך ייצוגי ולהימנע מלהשית הוצאות אשר יהיה בהן כדי להרתיע תובעים פוטנציאלים אחרים, אין מקום לפסוק לטובת מבקשת את מלוא השכר ששילמה למומחים מטעמה. מטעמים אלו הורתה הרשמת למשיבים לשלם למבקשת סכום בסך 350,000 ש"ח בגין הוצאות שכר מומחים.

4. הן המבקשת והן המשיבים ערערו על החלטתה של הרשמת לבית המשפט קמא (להלן: ערעור הרשם השני). בית המשפט קמא (כב' השופט ח' ברנר) דחה את ערעור המבקשת וקיבל בחלקו את ערעור המשיבים. בניגוד לרשמת, סבר בית המשפט קמא כי הנטל להוכיח שהוצאה מסוימת היא מידתית וסבירה מוטל על הצד שמבקש לפסוק את ההוצאה לטובתו ולא על הצד שיידרש לשלם אותה. במקרה דנן, כך קבע בית המשפט קמא, לא זו בלבד שהמבקשת כלל לא ניסתה להוכיח שהשכר ששילמה למומחים מטעמה הוא סביר ומידתי אלא ש"ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי כי מדובר בהוצאה שאינה מידתית או סבירה". בית המשפט קמא עמד על כך שמהמסמכים שהוצגו עולה כי שכרם השעתי של המומחים מטעם המבקשת עמד על 800 ש"ח לשעת עבודה, וכי הושקעו על ידם למעלה מ- 1,200 שעות עבודה לצורך הכנת חוות הדעת מטעמם והגנה עליה בבית המשפט. בית המשפט הוסיף וקבע כי:

אין זה סביר או מידתי לשלם במסגרת הליכי משפט שכר כה גבוה בגין שכירת שרותם של מומחים לצורך חוות דעת בענין שווי הוגן של מניות, שכל תכליתה היא להדוף בקשה לאישור תובענה ייצוגית (והרי באותו שלב, עמדה על הפרק רק שאלת אישורה של התובענה כייצוגית, ולא הכרעה בתובענה עצמה), וזאת גם אם מדובר במיטב המומחים.

           עוד קבע בית המשפט קמא כי גם אין צורך לקבוע מה הוא השכר הסביר שיש לשלם במקרה דנן בעבור העבודה שביצעו המומחים מטעם המבקשת, סוגיה שממילא לא הובאו לגביה ראיות, וזאת לאור ההלכה לפיה יש לנהוג במתינות בעת פסיקת הוצאות לחובתם של תובעים ייצוגיים שלא זכו בדינם. אמנם, כך קבע בית המשפט קמא, הכלל האמור אינו חל במקרים שבהם מדובר בתביעות סרק או בתביעות שהוגשו בחוסר תום לב. ברם, כך נקבע, המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים ולראיה, במסגרת ההחלטה הדוחה את בקשת האישור נפסק לטובת המבקשת שכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח בלבד ואילו בערעור לא נפסקו לטובתה הוצאות כלל. מטעמים אלו הפחית בית המשפט קמא את סכום ההוצאות שפסקה הרשמת למבקשת בגין שכר מומחים והעמיד אותו על 120,000 ש"ח.