רע"א 4982/16 הכהן הראל נ' ניסן אלי

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

• בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד"ר מ' רניאל) בע"א 17615-03-16 מיום 24.5.16, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת א' הוך-טל) בת"א 36907-04-14 מיום 24.1.16. עניינה של הבקשה – פיצויים חוזיים בעבור נזק שנגרם מביצועו של פסק דין בר תוקף.

רקע והליכים קודמים

• ביום 5.10.16 חתם המשיב, אדריכל במקצועו (יחד עם שותף, שעזב בינתיים את השותפות), על הסכם שכירות בנכס מקרקעין בחיפה עם בעל הנכס (להלן הסכם השכירות או ההסכם). המבקש ערך את ההסכם בשם הבעלים. על פי ההסכם תקופת השכירות היתה בת 72 חודשים מספטמבר 2006 ועד לספטמבר 2012. בתמורה לשכירות זו התחייב המשיב לשפץ את הנכס באופן שבו יוכל לשמש למטרת השכירות. עוד נקבע בהסכם כי למשיב אופציה לתקופת שכירות נוספת של 24 חודשים, עד לחודש ספטמבר 2014, בתנאי ההסכם, אותה מימש המשיב. סעיף 10.3 להסכם, החשוב לענייננו, קבע כך:

"והיה והמשכיר יחפוץ להעביר ו/או להמחות את זכויותיו במושכר לכל צד ג' כל שהוא אשר כפועל יוצא מכך תסתיים תקופת השכירות בטרם התקופה הקבועה עפ"י האמור בהסכם זה אזי יהא חייב המשכיר ו/או מי שאליו הועברו ו/או הומחאו הזכויות במושכר לפצות את השוכר בסך של 1,600$ (אלף ושש מאות דולר של ארה"ב) עבור כל חודש ליתרת התקופה שנותרה לשכירות עפ"י הסכם זה (להלן: 'דמי השכירות')."

• המשיב שיפץ את הנכס, השתמש בו לצרכי ניהול משרדו, מימש את אופציית השכירות ולא שילם דמי שכירות גם על תקופת האופציה. ביום 20.1.13 קנה המבקש את הנכס וביום 27.3.13 פנה למשיב בדרישה לפינוי הנכס. לאחר שהמשיב לא פינה את הנכס, הגיש המבקש תביעה לפינוי מושכר לבית משפט השלום בחיפה (תא"ח 19901- 05-13. להלן תביעת הפינוי). ביום 16.7.13 התקבלה התביעה ונפסק, כי על פי סעיף 10.3 יכול היה המבקש לפנות את המשיב מהנכס, גם אם לא שילם את הסכום הקבוע בו, זאת כיון שהזכות לפינוי אינה מותנית בזכות לפיצוי של הצד שכנגד. כן נקבע, כי המשיב הפר את הסכם השכירות, בכך שהשתמש במושכר כמשרד על אף ייעודו למגורים, הפרה המקימה עילה לביטול ההסכם. עוד נאמר, כי עלות שיפוץ הנכס כיסתה את תשלום השכירות רק בעבור תקופת השכירות הראשונה, אך לא בעבור תקופת האופציה ולכן היה על המשיב לשלם שכירות בעבור תקופה זו, סירובו של המשיב לשלם על תקופת האופציה, כך נקבע, הקים גם הוא עילת פינוי.

• ביום 1.8.13 עירער המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 1688-08-13. להלן ערעור הפינוי). יחד עם הערעור הגיש המשיב בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום. ביום 4.8.16 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע, אך התנה את קבלתה בתשלום ערבות של 75,000 ₪ על ידי המשיב, ובהפקדה של 1,600$ על ידיו בכל חודש שבו לא יפנה את הנכס, שישולמו למבקש אם יפסיד בערעור. המשיב בחר שלא לממש את התנאים ופינה את המושכר ביום 8.8.13. ביום 4.12.13 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיב וקבע, כי לא קמה למבקש עילת פינוי כנגדו. נפסק, כי החיובים הקבועים בסעיף 10.3 להסכם השכירות הם חיובים מותנים, באופן שבו קמה הזכות לביטול ההסכם רק במידה שמשולם הסכום הקבוע בסעיף. כיון שהמבקש לא הראה בעת מתן הודעת הביטול כל נכונות לעמוד בתשלום המוטל עליו, לא קמה לו הזכות לפינוי המשיב מהמושכר. עוד נקבע, כי המבקש ידע במשך תקופה ארוכה שהמשיב מנהל את עסקו מהנכס למרות ייעודו למגורים, והדרישה לפינוי הנכס בעילה זו בנסיבות אלה ללא שהות סבירה לקבלת ההיתרים הדרושים, עולה כדי שימוש בחוסר תום לב בזכות חוזית. לבסוף נפסק, כי אף שהיה על המשיב לשלם דמי שכירות על תקופת האופציה את דמי השימוש הראויים בנכס, אי התשלום אינו עולה כדי הפרה יסודית המקימה עילת פינוי.

• המשיב לא שב לנכס לאחר מתן פסק הדין בערעור הפינוי, וביום 24.4.14 הגיש לבית משפט השלום בחיפה תביעת פיצויים כנגד המבקש (ת"א 36907-04-14. להלן תביעת הפיצוי). במסגרת התביעה עתר המשיב לפיצויים לפי סעיף 10.3 להסכם בגין 19 חודשים מיום הפינוי ועד לסיום החוזה; לפיצויים על עלויות העתקת המשרד מהנכס; ולפיצויים על עגמת הנפש בעקבות הפינוי והמשפטים השונים. ביום 24.1.16 קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיב בחלקה. נפסק, כי על פי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור הפינוי לא קמה למבקש עילת פינוי כנגד המשיב, ולכן פינויו עולה בנסיבות כדי ביטול ההסכם על ידי המבקש. עוד נקבע, כי הסכום הקבוע בסעיף 10.3 הוא למעשה פיצוי מוסכם, שנועד לבטא את עלות השכירות בנכס חלופי, שעל המבקש לשלם עקב ביטול החוזה. הודגש, כי אין לזקוף לחובתו של המשיב את העובדה שלא הקטין את נזקו על ידי מימוש צו עיכוב הביצוע ועמידה בתנאים שנקבעו בו, או על ידי החזרת העסק לנכס לאחר פסק הדין בבית המשפט המחוזי. לכן נפסק, כי על המבקש לשלם את הסכום הקבוע בסעיף 10.3 ביחס לתקופה של 19 חודשים בסכום כולל של 106,618 ₪. בנוסף נקבע, כי מלבד עלויות שכר הטרחה ששילם המשיב לבא כוחו בגין הליכי הפינוי, לא הוכח שעלויות המעבר היו חריגות באופן מיוחד, ולכן יש לפסוק פיצויים, בגובה עלות שכר הטרחה בניכוי ההוצאות שנפסקו בבית המשפט בהליכים הקודמים, בסך כולל של 22,940 ₪. לבסוף נקבע, כי על המבקש לשלם פיצוי בשל עגמת הנפש שנגרמה למשיב בעקבות ניהול ההליכים המשפטיים ופינוי הנכס בסך של 10,000 ₪.

• ביום 8.3.16 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 17615-03-16; להלן ערעור הפיצוי). ביום 24.5.16 נדחה הערעור ברובו. במסגרת הערעור נדחתה טענת המבקש לפיה אין הוא צריך לשלם פיצויים על הנזק שנגרם מפינוי הנכס, שכן פינוי זה נעשה בעקבות אכיפה של פסק דין תקף. נקבע, כי גם במקרה בו הנזק נגרם עקב אכיפת פסק דין קמה לניזוק – המשיב בענייננו – עילת השבה כלפי המזיק. עוד נקבע, כי מדובר בפיצויים חוזיים הנובעים מהסכמת הצדדים ואין בקיומו של פסק הדין התקף מניעה לכיבוד ההסכם שנכרת בין הצדדים, זאת בניגוד להלכות האמורות העוסקות בדיני הנזיקין שאינם נובעים מהסכמת הצדדים. בנוסף דחה בית המשפט את טענת המבקש, לפיה שגה בית משפט השלום בקביעה כי עליו לשלם את הפיצויים המנויים בסעיף 10.3. נאמר, כי בית משפט השלום לא הפעיל את המנגנון המוסכם שבסעיף 10.3, אלא ראה בסכום הנקוב בו את ביטוי הערכת הצדדים לסכום שהיה על המשיב לשלם בעבור שכירות חלופית בעקבות הפרת החוזה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המבקש לפיה לא היה על בית משפט השלום לחייב אותו בפיצויים על שכר הטרחה אותו שילם המשיב לבא כוחו, שכן סכום זה שוקלל בהוצאות המשפט אותם קבעו בתי המשפט בהליכי הפינוי ושולם על ידיו, וביטל רכיב פיצוי זה בסך של 22,940 ₪. כלפי פסק דין זה מוסבת הבקשה הנוכחית.