רע"א 48451-12-14

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' אבמן-מולר), מיום 17.12.14, שעל פיה נדחתה בקשת המבקשים לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה (ת"א 39822-10-13).

רקע עובדתי

1. כעולה מתיק בית משפט קמא, ברקע הדברים עומדת מחלוקת בגין הפרת הסכם שכירות דירה, שלפיו שכרו המשיבים מהמבקשים דירה למשך 12 חודשים, החל מיום 1.9.13. בשל המחלוקת נקטו המבקשים סעד עצמי ופעלו על דעת עצמם להוצאת רכושם של המשיבים מחוץ לדירה והחלפת המנעול.

2. המשיבים הגישו בקשה למתן צו שיורה למבקשים להשיבם לדירה עם רכושם, וכן תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקשים לנקוט בסעד עצמי של פינוי, להצהיר כי המבקשים פעלו שלא כדין עת עשו דין לעצמם, להצהיר כי המשיבים לא ביטלו את הסכם השכירות, וכן תבעו סעד כספי בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם.

3. בהחלטה מיום 20.10.13 קבע בית משפט קמא, כי אף אם היו הפרות מצד המשיבים שהצדיקו את ביטולו של ההסכם, לא היו רשאים המבקשים לעשות דין לעצמם ולפנות את המשיבים בכוח מן הדירה. לפיכך נקבע, כי על המבקשים לפתוח את דלת הדירה ולאפשר למשיבים להיכנס לתוכה ולהחזיר אליה את מיטלטליהם.

   על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור, שנדחתה על ידי חברי השופט ר' וינוגרד (רע"א 56680-10-13 גלר נ' מזרחי (31.10.13)).

4. ביום 3.11.13 הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני שימנע מהמשיבים לחזור לדירה. בהחלטה מיום 10.11.13 (כב' השופטת מ' אביב) נקבע, כי המשיבים יוכלו לשוב לדירה אם יפקידו סך של 50,000 ₪ להבטחת דמי השכירות והוצאות הנתבעים. אין חולק, כי המשיבים לא הפקידו את הסכום האמור ולא שבו לדירה.

5. המבקשים הגישו כתב תביעה שכנגד, בו עתרו למתן פסק דין הצהרתי המצהיר כי הסכם השכירות בוטל כדין, וכן למתן פסק דין לסילוק ידם של המשיבים מהדירה. בשלב מאוחר יותר ביקשו לתקן את כתב התביעה ולהוסיף סעד כספי בסך של 161,755 ₪, בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם.